הטיפול התרופתי הפסיכיאטרי נועד לנסות ולהגן על המטופל מפני ההתקפים של מחלתו או לסלק/ לצמצם את סימני המחלה הקיימים ברגע נתון (כידוע, תגובות הלוואי לתרופות הן אינדיבידואליות ולעיתים קשות מנשוא, לכן תהליך מציאת התרופה המתאימה לפעמים אינו קל!).
לעומתו, טיפול פסיכולוגי (פסיכותרפיה) נועד לטפל בשורשי החולי או בשלוחותיו המזיקות. למשל, בטיפולים הפסיכו-דינאמיים מנסים לגעת באותן סיבות עמוקות לפסיכופתולוגיה תוך ניסיון לחזק ולבגר את האישיות הלא בשלה. לעומת זאת, בטיפולים מהסוג ההתנהגותי-קוגניטיבי מנסים ללמד את האדם התנהגויות חליפיות כך שאיכות חייו תהיה טובה כי הוא יהיה יעיל יותר.
הרבה אנשים טועים וחושבים שהטיפול התרופתי הינו הטיפול החזק והחשוב מבין השניים. למעשה, הטיפול התרופתי פועל רק נקודתית והשפעתו קצרת טווח - בדרך כלל רק לאותה יממה בה נוטלים את התרופה. לעומתו, פסיכותרפיה ממושכת היא זו שביכולתה לעתים מזומנות לפתור את בעיות עמוקות ומהותיות שעשויות להשפיע ולשנות את חיי המטופל לטובה.
ויש סיבה לטעות זו: את השפעת התרופות הפסיכיאטריות אפשר לראות בנקל, ואילו את השפעות הטיפול הפסיכולוגי המטופלים נדיר שהמטופלים ייחסו לטיפול עצמו. אם מטופל לא יכול להירדם בלילה אז ברור שכאשר הוא ייקח כדור הרגעה, או כדור שינה שירדים אותו, מיד התוצאה תראה היטב והוא וכל הסובבים לו יהיו ערים לה. לעומת זאת, כאשר מטופל עובר טיפול פסיכולוגי שנמשך כמה שנים, בדרך כלל הוא אינו מודע למהלכי המטפל (התערבויות), ובוודאי שגם לא לתוצאותיהן. לכן בסיום הטיפול הוא לא יוכל להצביע על הרווחים האמיתיים שזכה בהם בעטיו.
אם נניח שכתוצאה מהטיפול אישיותו תתבגר ותתחזק ותהפוך לעמידה יותר ביחס להתקפי מחלתו, הוא בדרך כלל ייחס זאת לעצמו ולהתמודדותו עם אירועי חייו ולא לעבודת המטפל. יתרה מכך, גם מי שנותן קרדיט למטפל בדרך כלל אינו נותן לו את כל הקרדיט, כי את אישיותו (נפשו) הוא מעולם לא ראה והוא בוודאי אינו מכיר אותה כפי שהמטפל הכיר אותה מתוקף הצורך לפעול עליה על פי צרכי הטיפול. בהתאם, הוא אינו יכול להעריך נכונה את השפעת הטיפול עליה.
כדי שהמטופל יוכל להעריך את עבודת המטפל עליו להכיר את אישיותו שלו כפי שהיא נתפסת בעיני אנשי המקצוע. כמו כן, עליו להבין איך הבעייתיות של אישיותו גורמת לחולשה ברמה ההתנהגותית ומשליכה על מחלתו הפסיכיאטרית. ולבסוף, איך הפעילות הטיפולית (התערבויות) שיפרה את מצבו ביחס להפרעה הנפשית ממנה סבל.
אבל עדיין לא המציאו רנטגן לנפש ולכן בנושא האישיות המטופלים הולכים בחושך כמעט מוחלט והמטפלים כהרגלם נותנים ומעניקים בסתר! לכן, כאשר מתפרסם שמטפל פלוני "פגע" במטופל אלמוני אנשי המקצוע שותקים בנחישות רבה המוזנת מהאמונה בצדקת דרכם (ובינם לבין עצמם מן הסתם תרבה המהומה). ואילו הציבור הרחב, כולל המטופלים, כהרגלם זועמים ומתלהמים ומוצאים סיבות מובהקות לפתח סטיגמה כנגד אנשי המקצוע כגון מיתוס רדיפת הבצע של האחרונים.
המציאות האמיתית - כמו שאנשי המקצוע רואים אותה - מסתתרת מאחורי רעלה כבדה ואטומה של בורות תהומית שאיש לא אשם בה ואף לא אחראי לה. עם זאת, על אלו שלא יודעים ואינם מבינים, לצבור ידע מקצועי רב שיחמש אותם בפירושים רציונאליים למוזרויות המתרחשות בשטח וצצות מדי פעם על בתקשורת הבורה לא פחות.
מי שמתחיל לראות את הנפש, בעזרת מכשיר רנטגן או אף בלעדיו, מבין גם מבין את אשר אני כותב עתה...
ומי שלא - עומד בפני שאלות עצומות ביחס להתנהלות המקצועית של אלפי מטפלים בתחום בריאות הנפש.
אם לאחרון יתמזל מזלו, גם לא יידע לנסח את השאלות הנכונות. שהרי כבר אמר החכם באדם (קוהלת פרק א ):
פסוק יח: כי ברב חכמה, רב-כעס; ויוסיף דעת, יוסיף מכאוב.
יליד 1956 * קלינית - חולה במאניה-דפרסיה * נשאתי כ-400 הרצאות * מנחה קבוצות בעמותת אנוש * פרסמתי שתי אוטוביוגרפיות
עוד אודותיי: http://www.tapuz.co.il/blog/userBlog.asp?FolderName=ZVIELROFE
מקור המאמר: www.Articles.co.il - מאמרים לשימוש חופשי
כלים שימושיים למאמר: פרסם את המאמר
 הדפס את המאמר
 שלח לחבר
 קישור ישיר למאמר
 פניה לכותב המאמר
 דווח מאמר בעייתי
|
