צה"ל ו/או מ. הביטחון לא שמים זין על חיילינו/ילדינו
משליט, רגב, וגולדוואסר - ועד אחרון החיילים בעבר, בהווה, ובעתיד
מאת: נסים גבאי, אבא של חייל בשנת 2008 050-5206511 gabbai@012.net.il
על "הטיפול" בחיילי צה"ל החטופים, אין צורך בהסברים מיותרים. כל אזרחי המדינה יודעים שמחד, חטיפתם לוותה במחדלים נוראיים, ומאידך, לאחר חטיפתם לא היה מי שיידע מה לעשות בעניינם. מכותרת חזקה כזו ניתן לרדת פרטנית להרבה אירועים, וכמו הסיפור שלי, ישנם בציבוריות הישראלית סיפורים מכאן ועד הודעה חדשה. זה צה"ל ומשרד הביטחון שאמור לשמור על חיילינו, ועל מדינת ישראל.
1. אני מוכר לרובכם מסיפור "משפט הדרייפוס שלי". במאמר ארוך ורב תפוצה ניתן לקרוא כיצד הצלחתי להציל בשנת 2000 את בני השלישי ממוות בטוח בצה"ל. הסיפור "לית דין ולית דיין" באינטרנט:
באתר זה http://www.articles.co.il/מראה מקום http://www.articles.co.il/article.php?id=8299
2. כעת החלו לסמן ביומניכם את האירועים החל מגיוסו לצה"ל של בן הזקונים שלי, לפני 5 חודשים (היום אנחנו ב-06.09.08). בהמשך לטראומת הבן השלישי שבה רצחה המדינה אותי ואת משפחתי, גם בן הזקונים וגם אנחנו לא היינו מסוגלים נפשית לשרות בשטחים. שרות בצה"ל בהתאם לכישוריו המעולים - כן, סתם בשר תותחים לאולמרט וברק - לא. נכון שיתכן כי אנחנו שונים בעצם הסכמתנו (ורצונו העז של הבן) לשרות בצה"ל, אבל מה לעשות שלמרות הכל לא הגענו לאקסיומה של 60% מהציבור בישראל שבכלל לא שווה להתגייס.
3. כל העניין הובא בפני הגורמים הצה"ליים עוד טרם גיוסו של הבן, ואכן הגיע נציג לביתנו והבטיח: בנכם לא ישרת ביחידה קרבית ו/או בשטחים - ובסיום הטירונות יהיה מש"ק בבסיס עורפי.
4. . במסלול הטירונות ניגלה למפקדיו כחייל מעולה, ואפילו רצו שימשיך כקצין קרבי. הילד לא עשה הצגות, ובהמשך יובן שזה היה בעוכריו. רק הליצנים הועברו עוד בזמן הטירונות ליחידות עורף.
5. הגיע רגע ההחלטה אחרי מסע הכומתה, מי לפלוגה הלוחמת ומי לעורף. למרות שהבן קיבל הודעות תכופות שהוא עובר להיות מש"ק, בסופו של דבר נקבעו כמה חיילים אחרים לתפקיד - והבן חויב להישאר בפלוגה הלוחמת. אבל המ"מ (סגן פ.) בגיבוי כל המפקדים מעליו נשאר בהבטחותיו: "אל תדאג יהיה בסדר, אבוא לבקר אותך בביתך ואשוחח עם הוריך כבר ביום הראשון לאחר סיום חופשת הרגילה שאתה יוצא היום".
6. המ"מ לא הגיע, והבן לא ידע לאן לחזור. טלפונים לכל מפקדיו לא עזרו: אף אחד לא ידע לתת תשובה ו/או להסביר היכן ישרת. באחת הפעמים ניתק המ"מ את הטלפון בפניי בטענה שהוא עסוק. רק לאחר תלונתי למפקדו של המ"מ חזר האחרון והתנצל: "מצטער לא סגרתי את הטלפון בכוונה, פשוט הייתי לחוץ מאירוע שמחה במשפחתי...".
7. בינתיים נפטרה אימי. הבן שהמתין בבית להחלטה באשר לגורלו בצה"ל קבר יחד עימנו את סבתו. לאחר כשבוע הגיע סוף סוף המ"מ לביקור בית, נתן ביד הבן מכתב המלצה חם על היותו חייל מעולה, ואמר לו להמשיך ולשהות בבית עוד כמה ימים ("ואל תתגלח כי אתה באבל") ושיחזור ביום א' למפקדה ברמלה. לא היה ברור ולא הובהר לנו אם ימי שהותו של הבן בבית ייחשבו כנפקדות מאולצת או שהייה באישור.
8. הבן חזר למפקדה ברמלה ביום א', ולא היה מי שידבר איתו: "המתן". כך המתין ללא מעש עד יום ג'. ביום ג' החליטו כי יישפט, ותוך דקות פסק קצין בדרגת אל"מ שלא ידע דבר וחצי דבר בעניינו - 28 ימי מחבוש.
9. כתבתי מכתב תלונה מיידי ללשכת רה"מ. תגובת משרד ראש הממשלה (21.08.08) אולמרט: זה לא עניין לטיפולינו. חיילים, צבא וכו'... לא ממש בתחום אחריותנו. העברנו את מכתבך לגורמים המתאימים... ביקשנו מהם לחזור אלינו לאחר בדיקת הנושא. כתבתי תלונתי גם לגורמים נוספים בצבא ובמשרד הביטחון. קצין העיר נתניה: "מטפלים"... ומאז ועד היום, שקט. לשכת גיוס חיפה: "מטפלים"... ומאז שקט. לשכת שר הביטחון: "מטפלים" (גם בכתב), ומאז שקט.
10. ב-25.08.08 ביקרנו את הבן בכלא הצבאי. התברר שהוא נדון ל-28 ימי מעצר על לא עוול בכפו כאשר חיילים שערקו ללא סיבה במשך 44 יום ו/או שלושה חודשים, נדונו ל-7 או 14 יום בלבד. בכלא (לאחר ששמעו על האירוע הקפקאי) ניסו לשכנעו לבקש חנינה והבטיחו לו שייצא מיד לחופשי. בננו סרב ובצדק: מה אשמתו?! על מה יבקש סליחה?!
11. כעת לטכניקה הבירוקרטית שמסמלת היטב את האנדרלמוסיה בצה"ל ובמשרד הביטחון. בננו כמו רבים אחרים אינם מקבלים יחס אישי כמובטח. כולם נחשבים למספרים, וכל ערימות המילים והפרוספקטים בצה"ל ומשרד הביטחון נועדו לזרות חול בעיני ההורים והמגויסים. אין מיון אמיתי טרום הגיוס, אין יחס בעת השרות, ואף אחד לא מכיר את החייל לאחר שחרורו. מה קורה אם כבר מתלוננים? בבקשה, ראו ההמשך.
12. רק ביום רביעי כשבוע וחצי לפני תום ריצוי עונשו של הבן בכלא הצבאי, הגיעה אליו לכלא שיחה טלפונית מ"פניות הציבור". מאחר והבן החייל יוצא לעבודות מחוץ לכלא, לא יכול היה לקבל את השיחה. כשחזר ומסרו לבן מס' טלפון כדי לחזור אל "פניות הציבור", לא היה מענה מעבר לקו. מאז עברו עוד 4 ימים, ואין "פניות ציבור" ואין לנו מושג מי רצה מה.
אל תדאגו. גם את הבעיה הכאובה הזו נעבור במשפחה. אנחנו כבר מחוסנים, ולצערנו איננו יכולים לעזוב את המדינה - כי היא היחידה שלנו. כאן נולדנו וכאן נמות. מי שלא יעבור אותה יהיו כל המעורבים בפרשה הזו, החל משנת 2000 ועד היום, והאמינו לי: לא היה אדם בישראל שפגע בי ו/או במשפחתי, שלא נפגע קשות אם במחלות, באסונות אחרים, או כלכלית - מיד כח עליון. אל יישמע לכם הדבר פרימיטיבי: זה מוטו החיים, ויידעו זאת גם כל מושחתי המדינה. אסור לנצל כח ושררה לרעה, ולבטח לא לנווטם לאפיקי רווח עצמיים, כאשר בתווך נמצאים ילדים נהדרים שאנחנו מגדלים ונושמים רגע רגע, עד שהם מגיעים לאחריותכם - ואז... אלוהים ישמור עליהם לא מהאויב, אלא מכם.
נסים גבאי
נ.ב 20.09.08
מאז כתיבת שורות אישיות אלו, עם נגיעה להרבה מאוד משפחות שגייסו ומגייסות ילדיהם לצה"ל, עברו המון מים בירדן. בגדול - ניצחנו. הבן יצא מהפלוגה ההזוייה הזו. המפקד (אחד לפחות) עומד לדין ומגורש מהפלוגה ואולי מצה"ל. אבל טיפול פרטני זה אינו מנבא מאומה על הזילות של מפקדינו בילדינו. משהו מאוד לא טוב קורה בצה"ל, והסיפור האישי הנוכחי הוא רק סימפטום נקודתי, ומה שנדרש מכל אחד מאיתנו, בינתיים, זה להילחם על זכויותינו, ללא חת.
מומחה תחבורה, מנהל ועורך מקומון לשעבר, מנהל מכירות, ולוחם צדק חברתי. נשוי ואב לארבעה מופלאים.
מקור המאמר: www.Articles.co.il - מאמרים לשימוש חופשי
כלים שימושיים למאמר: פרסם את המאמר
 הדפס את המאמר
 שלח לחבר
 קישור ישיר למאמר
 פניה לכותב המאמר
 דווח מאמר בעייתי
|
