פעם בחודש, תמיד ביום שישי, אבא היה עולה לירושלים. כך מדי חודש בחודשו היה מקפיד להצטופף בין נוסעי האוטובוס שהדיפו בעיקר ריחות זיעה, כי ראה מצווה גדולה בעלייה החודשית לרגל. והייתה עוד סיבה לנסיעות; אמו שגרה בשכונת רחביה וכבר החלה מזדקנת, עדיין הייתה בוחנת ומכוונת את דרכי בנה.
אני זוכר שכאשר הייתי כבן תשע, לראשונה החליט אבא לקחת אותי אתו. לפני הנסיעה התרגשתי מאוד, אך בצד ההתרגשות פחדתי שאבי פתאום יכעס עלי ויכה אותי לפני כל נוסעי האוטובוס, ואני פחדתי יותר מכל, מאותה בושה נוראה שהייתה מציפה את כל ישותי כאשר היה מכה אותי לפני אחרים. באותו רגע לא ידעתי עד כמה אחוש בושה בגלל סיבה שונה לחלוטין.
האוטובוס התנהל עדיין במישור הרגוע שלפני שער הגיא. במושב שליד אבא ישב בחור ישיבה שנראה מוזנח למדי. חולצתו הלבנה מרופטת, מעט קרועה ומרובבת, כאילו שכבר עברו עליה שבתות הרבה. לעומתו, אבי היה לבוש חליפה איטלקית שאימו קנתה לו והבליטה היטב את מבנה גופו המוצק. מתחתיה הציצה חולצה נקייה למשעי בוהקת בלובנה.
שני בעלי החולצות המנוגדות האלה מצאו כנראה שפה משותפת ושוחחו ביניהם בערנות רבה. תחילה על פרשת השבוע, ואחר על שאר העניינים שברגע מסוים הפסיקו לעניין אותי. תשומת ליבי הילדית נדדה מהם ומשיחתם אל עבר דמותם והתנהגותם של אנשים אחרים באוטובוס הישן והעמוס. דומה היה שכולם חשו אי-נוחות בגלל הצפיפות ובשל הניחוחות הלא נעימים בלשון המעטה שנישאו בחלל האוטובוס ואני בחנתי אותם בקפידה.
פתאום חדרה לתודעתי אמירה של בעל החולצה המרובבת: "אדון רופא, אולי תעזור לי...". נדרכתי כולי - מעולם לא נתקלתי במישהו שביקש מאבא עזרה והושב ריקם. "אדון רופא, אני זקוק לתרומה, תראה את החולצה שלי, היא כמו סמרטוט...". כנראה אבא לא יכול לשאת זאת ולכן מיד שלף את ארנקו. הוא הציץ בשטרות הבודדים שבו, כמחשב לכמה כסף הוא ואני נהיה זקוקים עבור הוצאות הדרך, במטרה לתת לבחור הישיבה המסכן את השארית.
אז, במאור פנים של עושי מצוות אמיתיים הושיט לבחור שטר של עשרים לירות. להפתעתי, הבחור לא לקח את השטר המושט לו. במקום זאת הרים קולו ואמר: "אדון רופא, אתה לא יודע שחולצה כזו עולה שבעים לירות". באותו רגע הרחתי צרות, אך לא ידעתי מהי הצורה שהן ילבשו.
אבא נדהם מהסירוב שהיה מעורב בחוצפה. פניו הסמיקו והחווירו חליפות, והיה נראה כאילו הר הגעש בתוכו עומד להתפרץ בעיבורו של האוטובוס, אשר בינתיים עבר את שער הגיא והגיע לחלק הקשה והתלול של הדרך.
"אז מה אתה רוצה ממני?" שאל אבא בכעס מתון יחסית. הבחור לא התבלבל לרגע וענה: "אני לא רוצה כלום, רק חשבתי שאתה יכול לעזור לי לקנות חולצה חדשה לשבת...".
האיש לא עשה עלי רושם של אדם ישר, ואני משער שגם אבא, שלא היה טיפש, חש בכך. אבל אני הכרתי את אבי ושערתי שבראש המיוחד שלו הוא אומר לעצמו: "אם האיש הזה זקוק לחולצה, ואלוהים הפגיש אותי אתו - אין זה מקרה. עליי לעזור לו. ואפילו אם האיש חוצפן, ואפילו אם הוא נוכל זעיר - עדיין היהודי הזה זקוק לחולצה ראויה לשבת המלכה!". פניו של אבא היו מכווצים ותיארתי לי שהוא מתאמץ למצוא מוצא. כאילו גלגלי מוחו פועלים במלוא התפוקה ומתחבטים בשאלות כגון אלה: "איך יעזור לו ליהודי הזה אם אין לו מספיק כסף? מאין ייקח עוד חמישים לירות? האם יש להתרים את נוסעי האוטובוס שבשלב זה של הנסיעה כבר נראו תשושים ומרוטים? או אולי יש למצוא דרך יצירתית אחרת לפתור את הבעיה?"
אני ישבתי מאחורי הברנש המחוצף והייתי קשוב לשיחתם ומרוכז כולי במתרחש ביניהם. ראיתי שהבחור מסתכל על פניו של אבא כשהוא מדבר אליו, וראיתי גם את אבא מסתכל על פניו של איש שיחו בדברו עמו. לפתע קלטתי מבט שאותו לא הבנתי; עיניו של אבא נטשו את קלסתרו של הבחור ונדדו לעבר פלג גופו העליון. באותו רגע לא הבנתי מדוע, אך זה נראה לי מוזר. אף פעם לא ראיתי את אבא מביט ובוחן כך את גופו של מאן-דהו. אך חילופי הדברים הקולניים בין השניים נמשכו והסיחו את דעתי משאלת המבטים "המוזרים" של אבא.
ואז קם אבא ממקומו באמצע האוטובוס הצפוף ואמר בקול כועס ורועם לבחור המרופט: "בסדר, אין לי כסף לתת לך כדי שתקנה חולצה... אבל זה לא אומר שלא תהיה לך חולצה יפה לשבת...", ומיד אחרי מילים אלה שניתזו מפיו הסיר מעליו בתנועות חדות ובוטות את הז`קט המהודר של החליפה האיטלקית.
אני עדיין לא הבנתי מה בדיוק קורה, רק הייתי מודאג מכעסו של אבי, שלמזלי היה מופנה לבחור ולא אליי, אך שאלתי את עצמי אם אכן יישאר מכוון אליו ולא יועתק מתישהו אלי... ואז, לתדהמתי הרבה, אבא החל להתיר את כפתורי החולצה הלבנה למשעי, ומיד הסיר אף אותה מעל לגופו.
הוא עמד זקוף וגאה בטבורו של האוטובוס, כתפיו וזרועותיו חשופים והוא עטור בארבע הכנפות שציציותיהן השתלשלו להן סביבו בנחת. הוא הושיט לבחור בחגיגיות את החולצה הלבנה שהסיר מעליו, וקרא בנימת ניצחון: "הנה, קח את החולצה הלבנה שלי, היא חדשה... וקח גם את העשרים לירות האלה...".
לאורך כל המעמד הסוריאליסטי הזה לא ידעתי איפה לקבור את עצמי וכל הזמן התפללתי בכוונה רבה שאמות על המקום. אחרי שירדנו מהאוטובוס הזה וכבר לא היו סביבי אנשים שראו את בושתי וכלימתי, קצת נרגעתי.
פתאום חייכתי לעצמי חיוך קטנטן ומרושע מעט; דימיתי בעיני רוחי את אבא מגיע לביתה של הסבתא חמורת הסבר, כשמתחת לז`קט המפואר ציצית ותו לא.
יליד 1956 * קלינית - חולה במאניה-דפרסיה * נשאתי כ-400 הרצאות * מנחה קבוצות בעמותת אנוש * פרסמתי שתי אוטוביוגרפיות
עוד אודותיי: http://www.tapuz.co.il/blog/userBlog.asp?FolderName=ZVIELROFE
מקור המאמר: www.Articles.co.il - מאמרים לשימוש חופשי
כלים שימושיים למאמר: פרסם את המאמר
 הדפס את המאמר
 שלח לחבר
 קישור ישיר למאמר
 פניה לכותב המאמר
 דווח מאמר בעייתי
|
