מאת: סמדר פרגר © נובמבר 2004
כולם שמעו על בולמיה - אבל בעוד שעל אחותה גב' אנורקסיה אנחנו יודעים איזה דבר או חצי דבר, על הבולמיה כל מה שרובינו יודעים זה פחות או יותר שמקיאים.
באתר אביב (ארגון ישראלי להפרעות אכילה), כמו בהרבה מקורות מקצועיים אחרים, הנגיעה בבולמיה היא בדרך-כלל לא יותר מאשר תיאור יבש ותמציתי עם התייחסות שטחית (במקרה הטוב) לחלק הכי חשוב, לפאן הרגשי, תוך קביעת עובדה בשטח כאילו זו הפרעה של נערות בלבד - מה שממש לא נכון:
"בולמיה נברוזה - סימנים מזהים*
* גילוי עניין מוגבר במשקל ומבנה גוף, פחד מעלייה במשקל.
* אכילה מהירה של כמויות מזון גדולות בפרק זמן קצר, בדרך כלל מאכלים עתירי קלוריות - התקף זלילה. למרות זאת - משקל גוף בטווח התקין.
* קניית כמויות גדולות של מזון או עדות לאגירת מזון.
* פרישה לשירותים לאחר הארוחות במטרה סמויה להקיא - התנהגות מטהרת.
* עיסוק בפעילות גופנית נמרצת, צום או עיסוק מוגבר בדיאטות.
* תנודות במשקל הגוף.
* הגדלה או נפיחות בבלוטות הרוק מתחת ללסתות.
* יבלות על גב כפות הידיים.
* שטפי דם קטנים בלחמית העיניים או בעור הפנים.
* עדויות לשימוש בתרופות משלשלות.
* תלונות גופניות : בעיות שיניים, כאבי בטן, צרבת, אי נוחות לאחר האכילה, עצירות, חולשה, עייפות, כאבי ראש, סחרחורות, הפרעות במחזור הווסת.
* נפשית-חברתית : תחושות שליליות ביחס לאכילה, תנודות במצב הרוח, דיכאון, ביקורת עצמית גבוהה, התפרצויות זעם, קשיי שינה, בידוד חברתי, קשיי ריכוז וביצועים לימודיים."
ישנה תפיסה כאילו כל ענין הבולמיה הוא עניין של בחירה פשוטה וקלה.. אוכלים והולכים להקיא.
העובדה שנשים בולמיות הן לא שמנות ולפעמים נראות אפילו רזות, מוצלחות, משיגניות ומתפקדות... מטעה.
הרבה חושבים שאם אישה לא שמנה או לחילופין שלד מהלך - אז הכל בסדר - ואין לה על מה להתלונן.
הנתונים הידועים הם שכ-3% מהאוכלוסיה סובלת מבולמיה, כשלמעלה מ-90% הן נשים.
לבולמיה לא מעט סיבוכיים פיזיים קליניים: נשירת שיער, דלקות גרון, רפלוקס, קרעים בושט, צרבת, שטפי דם בעיניים, כיבים בחלל הפה, אובדן ציפוי האמייל בצד הפנימי של השיניים הקדמיות, שכיחות גבוהה יותר של עששת, נפיחות של בלוטות הרוק, שינויים מטבוליים כגון היפוקלמיה ושינויים בהרכב הדם, האלקטרוליטים ומשק המים בגוף, אי סדירות במחזור החודשי ובעיות הורמונליות שונות כמו גם שינויים בפעילותם הסדירה של הלב, הכליות והמוח.
מחקרים אף מצאו שלנשים בולמיות יש סכוי גבוה יותר לתמותה מנשים בנות גילן באוכלוסיה הכללית.
אבל כל אלה, על חומרתם, מתגמדים בנפשה של הבולמית לעומת הבושה וה-סוד.
בושה - מעצמה... מהקרובים לה.. ושוב מעצמה.
ו-סוד - מהקרובים לה... מכולם, לעיתים אפילו לעצמה היא מכחישה שישנה בעיה.
האמת היא שלבולמיה מתלווה מצוקה אמיתית, עצב, כאב, צער, תחושת גועל, חוסר שליטה, ייאוש ובדידות נוראית העוטפים את הכל.
על הדרמה המתרחשת בחדרי חדרים, על הקושי, על הסוד, על מה זה באמת אומר להיות בולמית - לא ממש מדברים.
לא ממש מדברים, מכיוון שאחד המאפיינים החזקים ביותר של הבולמיה היא עצם שמירתה בסוד.
הבולמית לא משתפת אף אחד בקושי שלה - גם לא את חברותיה, לא את בני משפחתה ואף לא את האנשים הקרובים לה ביותר.
ומכיוון שקשה להבחין בבולמית: היא לא בעודף משקל, והיא לא אנורקסית, היא מתפקדת ומתנהגת כאילו הכל בסדר - הבנת הבולמיה, על כל המשתמע ממנה, נשארת נחלתן רק של אלה שסובלות ממנה.
הבולמית חיה במעגל דיכוטומי הנראה חסר מוצא.
מחד חוסר שליטה על עצמה ועל צריכת המזון שלה (התקפים של בולמוסי אכילה והקאה), ומאידך שליטה עצומה על הגוף ועל כמויות המזון הנשארות בתוכו (מאלצת את גופה להיפטר ממזון באמצעות הקאה).
חשוב לציין שמה שעבור רוב האנשים הן שתי פעולות נפרדות:
1. לאכול
ו-2. להקיא, הוא פעולה אחת עבור הבולמית.
עבורה האכילה הכפייתית וההקאה שאחריה הן לא שתי פעולות נפרדות - הן אחת.
התקף של בולמוס האכילה עולה ודוחק מתוך תוכה של הבולמית בעוצמה רבה. היא מרגישה שהיא מאבדת שליטה ואת עצמה. שמשהו או מישהו אחר משתלט עליה וגורם לה לאכול ללא אבחנה.
היא מסוגלת לאכול כמויות עצומות של קלוריות בזמן קצר ביותר; אפילו את התערובת להכנת עוגה ישר מהקופסא (מישהי סיפרה לי פעם שבהתקף מצאה את עצמה אוכלת אבקת כביסה!), או מזונות שאין שום קשר ביניהם: מתוק, מלוח, חם, קר, מתוק, מלוח, חם, קר, וחוזר חלילה, לפעמים המזונות לא לגמרי מופשרים או לא לגמרי מבושלים, עד למצב שבו היא כל כך מפוצצת וכל כך מלאה שאין לה מקום יותר לכלום.
הבטן כואבת לה והיא חייבת להקיא את הכל.
היא נבוכה, היא מבויישת, היא נגעלת מעצמה ומהמצב שהגיעה אליו, מהאוכל שהרגע דחסה אל קירבה ועכשיו צף מולה באסלה.
התהליך הזה מתיש פיזית ורגשית, אחריו (בולמוס האכילה וההקאה שאחריו) היא עשוייה להיות עייפה ובאפיסת כוחות של ממש עד שהיא פשוט צונחת לשינה מעולפת.
אבל, למרות שמדובר כאן על אוכל, אנחנו בעצם מדברים בבהרבה מקרים על רגשות.
הקאת האוכל היא הקאת הרגשות.
יש צורך להכניס כמויות רבות של אוכל כדי שיהיה מה להקיא וכדי שתהיה האפשרות להקיא משהו.
ומעבר לכך, הבולמית מתכננת את הבולמוסים האלה, או נכון יותר אולי לומר - מתכוננת אליהם מראש. היא מרגישה אותם מתגנבים, ודואגת לרכוש כמויות גדולות של מזון. היא דואגת לסדר לעצמה זמן שבו תוכל להיות לבד. רק היא והאוכל. היא זקוקה לפולחן הזה כדי להשתחרר מכל הרגשות שהיא לא נותנת להם מוצא אחר.
בולמיות "ותיקות" כבר יודעות כמה נוזלים ומאיזה סוג כדאי להן להערות אל קירבן תוך כדי האכילה כדי שההקאה תעבור בקלות רבה יותר יחסית. למזער את הצריבה, להקל על המאמץ של החזרת המזון המעוכל לאויר העולם.
כמו בכל הפרעת אכילה, גם כאן, הגוף מדבר את מה שהפה לא מעיז לעלות לא רק על דל שפתיו, אולי אפילו לא במחשבותיה.
כלפי חוץ הכל מחוייך, ויפה, ובשליטה. הבולמית יכולה להיות אישה מצליחה, מוכשרת, בעלת הישגים וכביכול עם הרבה סיפוק מחייה. אבל הריק שבתוכה גדול ממה שהיא מסוגלת להכיל. וככל שההתמכרות לבולמיה צוברת כוח, כך גם גוברת הבושה והצורך לשמור על הבעיה בסוד.
לא די בכך שמראש יש לה קושי לבטא את רגשותיה, את צרכיה האמיתיים ואת היצירתיות שהיא מחניקה בתוכה, הרי שעכשיו כשהיא בולמית, היא חייבת להתחבא, לשקר ולהסתיר את הבעייה שלה. מה שמעמיק ומעצים את הבעייה האמיתית.
מינקות מחנכים אותנו שמה שיוצא מגופינו מלוכלך, לא הגייני, צריך להישטף באסלה. מלמדים אותנו נימוסי שולחן - לא להתנפל על אוכל. להשתמש בסכו"ם ולא להתלכלך.
הבולמית, בעצם התנהגותה, קוראת תיגר על הנורמות החברתיות. היא מתנפלת כמו חיה על האוכל, היא בולעת אותו ברעבתנות חייתית, היא מתלכלכת איתו, ואז מקיאה אותו - לכלוך נוסף.
בפרק הזמן שהיא בהתקף (בולמוס אכילה + הקאה) היא בעצם אומרת: "אני לא ילדה טובה של אף אחד. אני אעשה מה שאני רוצה ולא מה שאתם רוצים. אני לא כזו נחמדה כמו שלימדתם אותי להיות. אני יודעת גם להתפרע, ולהתלכלך, לעשות בלאגן ולהיות ייצרית לחלוטין."
אבל מכיוון שהקודים החברתיים שהוטבעו בה חזקים מידי, או מודעים לה פחות מידי - היא מיד נבהלת ומתביישת ומנקה אחריה ואת עצמה כאילו כלום לא קרה. אבל את הבושה ואת הסוד היא ממשיכה לשאת. והמשא כבד. כבד מאוד.
והמעגל ממשיך לסוב.
כדי לשבור את המעגל, הבולמית צריכה לעבור את המחסום הכי משמעותי : לשבור את השתיקה, לדבר, לספר למישהו... להתגבר על הבושה להוציא את הסוד לאויר לעולם....
ברגע שעשתה את הצעד הזה, הנטל של נשיאת הבושה והסוד מוסר, גם אם חלקית, זהו צעד עצום ומשמעותי.
מכיוון שסוף כל סוף, אולי לראשונה בחייה, הבולמית מאפשרת לפה שלה, ולא לגוף - לעשות משהו אחר: לדבר.
* סימנים מזהים לבולמיה מתוך אביב - ארגון ישארלי להפרעות אכילה
-------------------------------------------------------------
קריאה מומלצת נוספת באתר הרזיה שפויה:
מידע על בעיות אכילה
מידע על בעיות אכילה - בולמיה
שלום, אני בולמית לשעבר! (מתוך: בשביל השפיות - קורואת כותבות)
מאת: סמדר פרגר, מנחת קבוצות מוסמכת
© כל הזכויות שמורות ©
סמדר פרגר , פסיכותרפיסטית, מנחת קבוצות מוסמכת - טיפול וייעוץ גם דרך האינטרנט מתמחה ביחסים, הורות, זוגיות, ובעיות אכילה ודימוי גוף של נשים - מתוך גישה הוליסטית ואמונה כי הגוף והנפש שלובים וקשורים זה בזה ללא הפרד.
מחברת רב המכר הרזיה שפויה
לאתר הרזיה שפויה.
מקור המאמר: www.Articles.co.il - מאמרים לשימוש חופשי
כלים שימושיים למאמר: פרסם את המאמר
 הדפס את המאמר
 שלח לחבר
 קישור ישיר למאמר
 פניה לכותב המאמר
 דווח מאמר בעייתי
|
