באמצע שנות התשעים עסקו חברות הביטוח בהשלכות פסק הדין שקבע כי גם ירידת ערך אשר נגרמה למכונית עקב תאונת דרכים מכוסה בפוליסת הרכב התקנית.
אכן חברות הביטוח הפסידו במאבק בסוגיה זו ויוקרתן נפגעה. סירובן משך שנים לפצות מבוטחים עבור ירידת ערך התברר כמוטעה.
אלא שאת מחיר היוקרה הנפגעת יגישו חברות הביטוח למבוטחים בעליית הפרמיות. גם נשיא בית המשפט העליון השופט מאיר שמגר ראה אפשרות זו כלגיטימית ולא התרגש ממנה כלשונו - "הרי התכנון האקטוארי של דמי הביטוח נשען על פרשנות מסוימת באשר להיקף הסיכונים המכוסים".
מי שספק אם יצליח לשקם את יוקרתו הנפגעת הוא המפקח על הביטוח.
כזכור ביום 26.7.93, זמן קצר לאחר שניתן פסק הדין בעניין ירידת הערך בבית המשפט המחוזי בתל אביב, ניסה המפקח לתקן את תוצאותיו בדרך של חקיקה. המפקח הוסיף בתקנות הפיקוח על עסקי ביטוח תיקון הקובע מפורשות כי ירידת ערך אינה מכוסה בפוליסת הרכב התקנית.
על תיקון זה יצא קצפו של הנשיא שמגר. השופט מבהיר כי אכן פסק דינו מתייחס במישרין רק לאותם חוזי ביטוח אשר נכרתו במתכונת הקודמת של הפוליסה התקנית. אולם מהערותיו של השופט יוצא כי קיים ספק רב אם התיקון שביצע המפקח בתקנות יש לו תוקף.
"המפקח", מעיר השופט, "קיבל בתחום נוסף עמדה אשר מיטיבה עם חברות הביטוח ומרעה עם האזרח המבוטח. המפקח התיימר להגביל את הזכויות הקנייניות של האזרח באמצעות חקיקת משנה".
אמנם השופט שמגר לא דייק בלשונו - זכויות בביטוח הן חוזיות ולא קנייניות, אך כוונתו ברורה וקשה. לגרסתו חברות הביטוח הן שהשפיעו על המפקח לתקן את הפוליסה התקנית. "רק פסק בית המשפט המחוזי את מה שפסק בעניין ירידת שווי הרכב ונוסח הפוליסה שונה על אתר. מי שמכיר תנועת גלגלי החקיקה יודע שאין הן נעות בדרך כלל במהירות כה רבה, ובעניין זה נקטנו כאן בלשון המעטה".
השופט שמגר מפליג בידענותו אל החוק האמריקאי ודברי מלומדים על זכות הטיעון של המבוטחים שנפגעה. בנושאים כאלה בעלי חשיבות ציבורית צריך היה לתת הזדמנות לאנשים מתוך הציבור להעיר את הערותיהם.
היה צריך לתת אפשרות להעלות הערות על הכתב, לערוך כינוסים פומביים וכדומה. בנושא שבפנינו היתה מתאפשרת על ידי כך שמיעת השגות מצד הצרכנים, קרי המבוטחים, אשר ספק אם עניינם הוצג בפני המפקח.
השופט מזכיר למפקח את השוויון שהוא "יסוד מסד בתפיסתנו המשפטית מימים קדומים ובעת הזאת".
הציווי "לא תהדר" קובע כי אין להעדיף את הזוכה על פני החייב, את הנאשם על פני קורבן העבירה ואת המבטח על פני המבוטח. בציווי זה לא עמד המפקח באשר העדיף אינטרס סקטוריאלי על פני אינטרס המבוטחים.
עד כאן דברים כדרבנות. אלא נשאלת השאלה, מהיכן יכול היה המפקח לקבל חיזוק לדרכו, שלא להעניק זכות טיעון, אם לא מבית המשפט העליון עצמו. הרי גם זה האחרון לא העניק למפקח מחסדי זכות הטיעון ולא שמע את עמדתו לפני שחתם את דינו.
המפקח לא היה צד לדיון בבית המשפט העליון.
כמו המבוטחים גם גורלו שלו בעניין זה נחרץ שלא בפניו.
מסמך 152
משרד עו"ד חיים קליר מתמחה בייצוג והופעה בבתי המשפט, במשפטי ביטוח ונזיקין. לפרטים נוספים ראה באתר המשרד http://www.kalir.co.il
המשרד ממוקם בבית שרבט, רחוב קויפמן 4 ת.ד. 50092 תל אביב 61500.
טלפון: 03-5176626, פקס: 03-5177078.
סלולארי: 054-4400005
למשרד סניפים במודיעין: 08-9714884
ובחיפה: 04-8524531
מקור המאמר: www.Articles.co.il - מאמרים לשימוש חופשי
כלים שימושיים למאמר: פרסם את המאמר
 הדפס את המאמר
 שלח לחבר
 קישור ישיר למאמר
 פניה לכותב המאמר
 דווח מאמר בעייתי
|
