היום ידוע כי מקורן של רוב המחלות הוא בנפש.
אדם לחוץ, מודאג, מבוהל, שומר מרירות בתוכו. לאן נעלם כל זה? איפה אפשר לאחסן את הכל?
אמרו חז"ל: "דאגה בלב איש - ישיחנה" - כלומר צריך לבטא צער או כאב בדרך כלשהי. אסור לשמור בלב. כאן אנו לומדים שצריך מישהו לשתף, ללבן לדבר.
"או חברותא או מיתותא" (או חברות או מוות) ניסחו חז"ל נחרצות. קשה בלי חבר! קשה ללמוד לבד, קשה להתמודד לבד, קשה ללכת לבד.
אם עבר אדם טראומה נוראה חס ושלום, ואינו יכול להשתחרר. מה יעשה? זה לוחץ בפנים, מערפל את חשיבתו, מבלבל את מחשבותיו - ובתוכו הופך הכל לגוש כבד לוחץ ומחניק. דברים מעין אלה עלולים לגרום לביטוי פיזי קשה שהוא המחלה. שהרי המחלות הם סימפטום לכאב נפשי שלא בא לידי ביטוי ולא היתה יכולת להשתחרר ממנו.
יסורי הנפש קשים לאין ערוך ממכאובי הגוף - ומי שחווה - מכיר: הנפש הכואבת לוחצת ומחניקה.
מחפשים מוצא ולעתים מה שיכול לעזור זה דיבור: פריקת הצער, הכאב, שיתוף.
נאמר במסכת חגיגה (דףג' ע'ב): "עשה אזנך כאפרכסת וקנה לך לב מבין לשמוע".
ומהי אפרכסת? זהו כלי רחב בצד אחד וצר בשני, כדי להיות צינור המסוגל לקבל לתוכו... וזוהי תכונה נדירה. הקדשת זמנך לאחר, הקשבה מלאה.
כי לפעמים מה שצריך האדם זה פשוט - הקשבה. שיחה פשוטה קולחת בטבעיות משחררת מצד אחד וממלאת מצד שני באמון, ברוגע, בכוח להמשיך..
אבל לצערנו, היום, בעידן האינסנט הכל מהיר וקצר. אדם הלחוץ מיסורי נפש, מקשיים, אינו מצליח למצוא מוצא לייסוריו.
הלב תופח, הריאות מתפקעות.
וכאן נחוץ חסד של ממש - היכולת להקשיב בלב מלא ולזכות לקיים מה שביקש שלמה המלך, החכם מכל אדם, מה': "ונתת לעבדך לב שומע" (מלכים א' פרק ג')
לכל אחד קשיים בדרך, לכל אחד הנסיונות שלו. אבל יש חסד שכל אחד יכול להעניק - זמן איכות של הקשבה מלאה. לא ביקורת, לא שיעור לחיים, לא תוכחה. רק האזנה.
יחס וביקורת כפי שהיה דן את עצמו, חמלה כפי שהיה חש על עצמו. סבלנות כפי שירצה לעצמו. כך צריך שיהיה החבר.
הכוח להמשיך כבר יגיע...
צפורה בראבי
ד.א. teilot1@walla.com
האתר שלי:
http://site.2all.co.il/gamt
מקור המאמר: www.Articles.co.il - מאמרים לשימוש חופשי
כלים שימושיים למאמר: פרסם את המאמר
 הדפס את המאמר
 שלח לחבר
 קישור ישיר למאמר
 פניה לכותב המאמר
 דווח מאמר בעייתי
|
