רכבת, על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, נחשבת לרכב מנועי. לפיכך תבעו בני משפחת המנוח את מבטחי הרכבת בביטוח חובה, המגן ואבנר, לפצות אותם על אובדן מפרנסם.
הדיון בתביעת התלויים במנוח הגיע עד לבית המשפט העליון.
מעשה התאבדות בו מעורב רכב, שייך לקטגוריה המכונה "תאונה מכוונת", מסביר השופט תאודור אור.
המחוקק טיפל בתאונה המכוונת, כמשל אבות, ב"דיו כתובה על נייר מחוק". הרבה ניסיונות נעשו כדי להבין למה התכוון המחוקק.
בסעיף הראשון שבו, קובע חוק הפיצויים באופן מפורש, כי תאונה מכוונת אינה נחשבת לתאונת דרכים.
אלא שבהמשך קובע החוק, כי מי שגרם לתאונה במתכוון אינו זכאי לפיצויים, תוך הבחנה בינו לבין התלויים בו. התלויים כן זכאים לפיצויים.
הקשו ההוגים: הרי החוק אינו משחית את מלותיו לריק. מדוע אם כן קבע המחוקק כי מי שגרם לתאונה במתכוון אינו זכאי לפיצוי, כאשר ממילא תאונה מכוונת אינה נחשבת לתאונת דרכים?
וכיצד ייתכן שהתלויים זכאים לפיצויים, עבור מעשה שאינו מהווה תאונת דרכים?
מכאן הסיקו המלומדים, כי קיימות תאונות מכוונות שאינן תאונות דרכים ואינן מזכות בכל פיצוי.
לעומתן, ישנן בנמצא תאונות מכוונות הנחשבות תאונות דרכים.
בתאונות מכוונות אלה, מי שגרם לתאונה במתכוון לא יהיה זכאי לכל פיצוי. אך התלויים בו, עדיין יהיו זכאים לפיצויים. להזכירך את דברי הנביא ירמיה: "אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה?!"
ומה לגבי מעשה התאבדות?
לדעת השופט אור, ה"הגיון" תומך במסקנה לפיה מעשה התאבדות לא ייחשב כתאונת דרכים.
גם מנקודת מבט של האינטרס הציבורי, "אין זה ראוי כי לאדם המבקש לשים קץ לחייו, תינתן האופציה להטיל את התמיכה במשפחתו על ציבור הנהגים על ידי כך שישתמש בכלי רכב לצורך מטרה זו. אין זה מתקבל על הדעת, שבאופן זה יוכל אותו אדם להבטיח שבמידה ויצליח בתוכניתו, יזכו תלוייו בפיצויים".
מתי בכל זאת התאבדות תיחשב לתאונת דרכים ותזכה את התלויים בפיצויים?
לדעת השופט אור, הדבר יקרה באותם מקרים בהם מות המתאבד ייגרם כתוצאה עקיפה של מעשה ההתאבדות. להבדיל ממקרה בו מות המתאבד ייגרם כתוצאה ישירה של מעשה ההתאבדות.
ההגיון ביסוד אבחנה זו, לדעת השופט, הוא הזיקה למבחן התחבורתי.
כאשר מות המתאבד נגרם על ידי שימוש ברכב מנועי כתוצאה עקיפה של ההתאבדות, הרי שהזיקה לסיכון תחבורתי רגיל היא חזקה יותר, מאשר במקרה שמעשה ההתאבדות גרם במישרין למוות.
לדעת השופט אור באותם מקרים בהם אדם משליך עצמו מתחת לרכב נוסע, או נשכב על פסי רכבת במטרה להתאבד, מותו נגרם בודאי כתוצאה ישירה של מעשהו המכוון. מעשה כזה אינו מהווה תאונת דרכים.
על פי הבחנה זו, מקשה השופטת טובה שטסברג כהן, מעשה התאבדות בו אדם נוהג ברכב, על מנת לגרום לאירוע בו ימצא את מותו, כן ייחשב לתאונת דרכים.
אלא שלדעתה של השופטת שטרסברג כהן, אין טעם להבחין בין מי שמתאבד מתחת לגלגלי מכונית נוסעת או רכבת, לבין מי שעושה כן כשהוא עצמו נוהג ברכב. שני המקרים לדעתה אינם מהווים תאונות דרכים.
מכל מקום, מעשה ההתאבדות של לזר אינו נחשב תאונת דרכים לדעת שני השופטים.
לפי פסיקתה של השופטת שטרסברג כהן, משום שכל מעשה התאבדות ברכב אינו נחשב תאונת דרכים.
לפי פסיקתו של השופט אור, משום שמותו של לזר נגרם ישירות ממעשה ההתאבדות וכך הוא בכל עת בו אדם משליך עצמו מתחת לרכב נוסע, או נשכב על פסי רכבת במטרה להתאבד.
השופטת אילה פרוקצ'יה הצטרפה לדעתו של השופט אור.
מסמך 289
משרד עו"ד חיים קליר מתמחה בייצוג והופעה בבתי המשפט, במשפטי ביטוח ונזיקין. לפרטים נוספים ראה באתר המשרד http://www.kalir.co.il
המשרד ממוקם בבית שרבט, רחוב קויפמן 4 ת.ד. 50092 תל אביב 61500.
טלפון: 03-5176626, פקס: 03-5177078.
סלולארי: 054-4400005
למשרד סניפים במודיעין: 08-9714884
ובחיפה: 04-8524531
מקור המאמר: www.Articles.co.il - מאמרים לשימוש חופשי
כלים שימושיים למאמר: פרסם את המאמר
 הדפס את המאמר
 שלח לחבר
 קישור ישיר למאמר
 פניה לכותב המאמר
 דווח מאמר בעייתי
|
