במועד התאונה היה רכבו של עשור מבוטח בביטוח חובה, בחברת הביטוח הכשרת הישוב.
אלא שעשור הסיע את הנוסעת תמורת שכר והביטוח לא כלל כיסוי להסעת נוסעים בשכר.
במצבים כאלה נכנסת הקרן לנפגעי תאונות דרכים (קרנית) לתמונה.
תפקידה של קרנית הוא, בין השאר, לפצות נפגע בתאונת דרכים, כאשר הביטוח של הנהג אינו מכסה את חבותו של הנהג.
כך קרה במקרה של עשור. הביטוח שלו לא כיסה הסעת נוסעים בשכר.
קרנית שילמה, אם כן, פיצויים לנוסעת של עשור.
במקביל ביקשה קרנית כי בית המשפט יחייב את עשור להשיב לה מחצית מהפיצויים.
קרנית הסתמכה על סעיף 9(א)(2) לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, הקובע כי קרנית זכאית לתבוע את החזר הפיצויים ששולמו על ידה ממי "שהביטוח שיש לו אינו מכסה את החבות הנדונה".
במאמר מוסגר יצויין כי גובה ההחזר הנתבע (מחצית), התבסס על תנאי הסכם מסגרת הקיים בין קרנית לבין חברות הביטוח.
עשור סירב לדרישה זו. עשור הפנה את בית המשפט לסיפא של אותו סעיף 9(א)(2) לחוק הפיצויים.
סיפא זו קובעת כי "מי שהיה לו ביטוח שנתי שתקפו פג תוך 30 יום לפני התאונה", אינו צפוי לתביעת השבה כלשהי.
במשפט התברר כי לעשור היו בהכשרת הישוב שלוש תעודות ביטוח קודמות: אחת שנמשכה על פני אחד עשר וחצי חודש ושתיים שנמשכו על פני 28 יום נוספים. תעודות אלה כללו גם כיסוי "למטרות הסעת נוסעים בשכר".
אלא שתוקף התעודה האחרונה בשרשרת, הסתיים 4 ימים לפני התאונה.
לעומת זאת, כאמור, התעודה החדשה שהייתה בתוקף בעת התאונה לא כללה כיסוי להסעת נוסעים בשכר.
על רקע עובדות אלה, טען עשור, אם לוקחים בחשבון את תקופת הביטוח בכל שלושת התעודות יחד, הרי שהיה לו ביטוח שעמד בתוקפו במשך יותר משנה רצופה ושתוקפו פג אך ארבעה ימים לפני יום התאונה.
מכאן שהיה בידיו, כדרישת החוק, "ביטוח שנתי שתקפו פג תוך 30 יום לפני התאונה".
המחלוקת בין הצדדים הגיעה עד לבית המשפט העליון.
השופט אליהו מצא קובע כי סעיף 9(א)(2) מעניק "שלושים ימי חסד" רק למי שהיה בידו "ביטוח שנתי". השופט מצא מפרש ביטוי זה כמתייחס לביטוח לתקופה של שנה.
לעשור לא היה "ביטוח שנתי", קבע השופט. כתבי הכיסוי הזמניים שהוצאו לו, ל-28 יום, אינם ביטוח שנתי, ואילו תוקפה של תעודת הביטוח הקודמת שהייתה לו הוגבל לאחד-עשר וחצי חודש.
השופט מצא נתפס גם לכך, שבתום תקופת הביטוח הקודמת (זמן קצר לפני התאונה) רכש עשור ביטוח חדש אשר לא כלל כיסוי למטרות הסעת נוסעים בשכר.
"הסייג לזכות החזרה, שנקבע בסעיף 9(א)(2) סיפא, נועד לפטור מחובת ההשבה את מי שעקב נסיבות כאלה ואחרות שכח, או נבצר ממנו, לחדש מבעוד מועד את ביטוחו השנתי. סייג זה לא נועד לפטור מחובת השבה את מי אשר מבעוד מועד בחר לרכוש לעצמו ביטוח חדש שבניגוד לביטוח שהיה בידו קודם לכן אינו מעניק לו את הכיסוי הביטוחי הנדרש למטרות שימושו ברכב".
ע"א ?6736/99 מאיר עשור נגד "קרנית" קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים ניתן ביום 19.6.02.
הערה:
מאחורי שתי ההנמקות שהביאו לתוצאת פסק הדין, עומדות גישות שונות בתכלית, שספק אם הן יכולות לשהות האחת במחיצת רעותה.
הגישה האחת באה לידי ביטוי בדקדקנות שהפעיל בית המשפט העליון כשקבע כי תעודה המוצאת לאחד-עשר וחצי חודש אינה נחשבת ל"ביטוח שנתי".
על פי הלשון העברית המונח "שנתי", בא לציין גם דבר הנערך אחת לשנה ולאו דווקא הנמשך על פני תקופה מדוייקת של שנה.
כך לדוגמא, כאשר שונה מועד הדו"ח השנתי לרשויות המס מ-31 למרץ ל-31 בדצמבר, עדיין הדו"ח הראשון שהוגש לאחר השינוי היה דו"ח שנתי למרות שהוא התייחס לתשעה חודשים בלבד.
חברות הביטוח מוציאות לעיתים תעודות חובה "שנתיות" לתקופה פחותה במקצת משנה (ולעיתים גם ליותר משנה) מסיבות טכניות שונות שלהן.
טול לדוגמא אדם שרוכש רכב ב-2 לפברואר של שנה מסויימת. המבטח ינפיק תעודה שנתית, אך כדי לסיים את תקופת הביטוח בסוף חודש גריגוריאני, הוא יסיים את תקופת הביטוח ב-31 בינואר של השנה הבאה.
על פי פסק דינו החדש של בית המשפט העליון, כל התעודות השנתיות שתקופת הביטוח בהן אינה שנה בדיוק לא תיחשבנה ל"ביטוח שנתי". מבוטח שבידיו תעודה כזו לא ייהנה אף פעם מ- 30 ימי החסד שהעניק לו החוק והוא חשוף, על לא עוול בכפו, לתביעה בסכומי עתק מקרנית.
יש לזכור כי ימי החסד לא ניתנים בחינם: קרנית מקבלת פרמיות שמופרשות, בין השאר, מהפרמיות שמשלם גם המבוטח שרכש ביטוח לשנה פחות יום או לשנה ויום.
בית המשפט העליון שלל ממבוטחים אלה את ימי החסד שהעניק להם החוק, רק משום שמסיבות טכניות תעודתם השנתית מסתיימת יום לפני, או יום אחרי השלמת שנה.
לעומת זאת, בהמשך עובר בית המשפט העליון מהגישה הדקדקנית לגישה של איתור הכוונה.
כאן קובע בית המשפט העליון, כי גם אם ימולאו בדקדקנות דרישות החוק, דהיינו בידי המבוטח תהיה תעודה שתקופתה לשנה מלאה, וגם אם זו הסתיימה תוך 30 יום לפני התאונה, עדיין אין בכך די. קרנית תוכל לבקש לשלול מהמבוטח את ימי החסד. עליה רק להוכיח כי אי חידוש התעודה לא נעשה משכחה.
בכך סוטה בית המשפט העליון מגישתו הטכנית (שנה שלמה לא פחות ולא יותר) ומחיל את מבחני הכוונה האהובים עליו. בסופו של משפט כוונת הצדדים היא הכוונה שהשופט מייחס להם.
מסמך 312
משרד עו"ד חיים קליר מתמחה בייצוג והופעה בבתי המשפט, במשפטי ביטוח ונזיקין. לפרטים נוספים ראה באתר המשרד http://www.kalir.co.il
המשרד ממוקם בבית שרבט, רחוב קויפמן 4 ת.ד. 50092 תל אביב 61500.
טלפון: 03-5176626, פקס: 03-5177078.
סלולארי: 054-4400005
למשרד סניפים במודיעין: 08-9714884
ובחיפה: 04-8524531
מקור המאמר: www.Articles.co.il - מאמרים לשימוש חופשי
כלים שימושיים למאמר: פרסם את המאמר
 הדפס את המאמר
 שלח לחבר
 קישור ישיר למאמר
 פניה לכותב המאמר
 דווח מאמר בעייתי
|
