רכבת, על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, נחשבת לרכב מנועי. לפיכך תבעו התלויים במנוח את מבטחי הרכבת בביטוח חובה, לפצות אותם על אובדן מפרנסם.
הדיון בתביעת התלויים במנוח הגיע עד לבית המשפט העליון.
מעשה התאבדות בו מעורב רכב, שייך לקטגוריה המכונה "תאונה מכוונת".
חוק הפיצויים מבדיל בין תאונה מכוונת הנחשבת לתאונת דרכים, לבין תאונה מכוונת שאינה נחשבת לתאונת דרכים.
כל מי שנפגע בתאונה מהסוג הראשון זכאי לפיצויים. רק הנפגע שגרם לתאונה במתכוון, הוא לבדו, אינו זכאי לפיצויים. התלויים בו זכאים.
לעומת זאת, כל מי שנפגע בתאונה מהסוג השני, לרבות התלויים, אינם זכאים לפיצויים כלל. שכן תאונה מסוג זה אינה "תאונת דרכים" כלל.
כיצד מבדילים בין תאונה מהסוג הראשון לבין תאונה מהסוג השני?
הפיתרון לשאלה זו נעוץ באבחנה המצויה בסיפא של הגדרת תאונת דרכים, העוסקת בתאונה המכוונת. סיפא זו, המהווה חריג להגדרה, מכונה על ידי המשפטנים "חזקה ממעטת".
וזה נוסחה של החזקה הממעטת: "לא יראו כתאונת דרכים מאורע שאירע כתוצאה ממעשה שנעשה במתכוון כדי לגרום נזק לגופו או לרכושו של אותו אדם, והנזק נגרם על ידי המעשה עצמו ולא על ידי השפעתו של המעשה על השימוש ברכב המנועי".
הרבה משאבים הושקעו בפסקי דין ובמאמרים כדי להבין למה התכוון המחוקק בניסוח זה. המחלוקת רבה. ישנה הסכמה לדבר אחד בלבד, שהחזקה הממעטת נוסחה כמשל במסכת אבות, ב"דיו כתובה על נייר מחוק".
גם במשפטם של התלויים במנוח עודד לזר ז"ל, התעוררה מחלוקת חריפה בסוגייה בין שופטי בית המשפט העליון, תיאודור אור, אילה פרוקצ'יה וטובה שטרסברג כהן. יחד עם זאת, בסופו של דיון, הסכימו שלושת השופטים, כי מעשה ההתאבדות של לזר אינו נחשב תאונת דרכים והתלויים בו אינם זכאים לפיצויים. לדעת השופטת שטרסברג כהן משום שכל מעשה התאבדות ברכב אינו נחשב תאונת דרכים. לדעת השופטים אור ופרוקצ'יה, משום שמותו של לזר נגרם ישירות ממעשה ההתאבדות.
פרשת לזר משמשת נקודת מוצא לדיון במאמר מרתק בשם תאונות דרכים שאינן "תאונות דרכים", העומד להתפרסם בשבועות הקרובים בכרך ד' של כתב העת קרית המשפט על ידי ד"ר רון קליינמן מהקריה האקדמית בקריית אונו.
לדעת המחבר, יש לפרש את החזקה הממעטת בהתאם למבחן הסיכון התחבורתי: תאונה מכוונת לא תיחשב לתאונת דרכים, אלא אם השימוש ברכב למטרות תחבורה הוא שיצר, או לפחות הגביר, את הסיכון לנזק הגוף שאירע בתאונה.
אלא שכאן יש לחדד ולהבהיר. קיימת אסכולה הגורסת כי גם מאורע מכוון נכלל בגדר סיכון תחבורתי. לפי גישה זו, אם, למשל, אדם נדרס במכוון על ידי אדם אחר, הרי שהפגיעה בו התאפשרה עקב הסיכון התחבורתי שיצר רכבו של האדם האחר.
ד"ר קליינמן מעיד על עצמו, כי הוא שייך לאסכולה אחרת. לפי אסכולה זו, פגיעה מכוונת, בין אם פגע המתכוון בעצמו ובין אם פגע באדם אחר, אינה סיכון תחבורתי. המתכוון עושה שימוש בכלי הרכב כתחליף לכלי נשק, שימוש שאין לו כל קשר לסיכונים תחבורתיים.
לפי גישה זו, רק כאשר נזקו של הקורבן המיועד, נגרם במידה מכרעת על ידי סיכונים תחבורתיים, מלבד המעשה המכוון, יש לראות במאורע תאונת דרכים. דרך משל, אדם משליך אבן על רכב נוסע, במגמה לפגוע בנהג היושב בתוכו. האבן אינה פוגעת בנהג, אך גורמת לו לאבד שליטה רכבו ולהתנגש ברכב הבא מולו.
ומה דינם של קורבנות תמימים שנפגעו כתוצאה מתאונה מכוונת? אדם מבקש להתאבד באמצעות התנגשות של רכבו ברכב חונה. מעוצמת המכה נפגעים או נהרגים שניים שישבו באותה עת ברכב שחנה בסמוך. לגישת ד"ר קליינמן, אין מדובר בתאונת דרכים. הקורבנות התמימים, או התלויים בהם, אינם זכאים לכל פיצוי לפי חוק הפיצויים.
רק כאשר הקורבן התמים נפגע כתוצאה מגורמים תחבורתיים שאינם חלק מן המעשה המכוון עצמו, יהיו הקורבן התמים או תלוייו זכאים לפיצויים. לדוגמא, נהג הדורס במתכוון את הקורבן המיועד ולאחר מכן מחליק על כתם שמן ופוגע בקורבן תמים. לגישת ד"ר קליינמן הפגיעה בקורבן התמים נגרמה (או לפחות הוחמרה) עקב מעורבותם של גורמים תחבורתיים, שלא היו חלק מן המעשה המכוון עצמו. התאונה שאירעה לקורבן התמים תיחשב לתאונת דרכים.
מה דינו של אדם שהתאונה כוונה כלפיו עקב טעות בזיהוי?
לגישת ד"ר קליינמן, תאונה שפגעה בפלוני במתכוון, גם אם מתוך טעות, אינה תולדה של הסיכונים הרגילים של השימוש ברכב למטרות תחבורה. טעות מעין זו יכולה לקרות באותה מידה למי שמנסה לפגוע בגופו של הזולת גם בדרכים אחרות (כדוגמת ירי, הרעלה וכד').
כעת עובר ד"ר קליינמן לדון בטיב הכוונה, ההופכת תאונה רגילה לתאונה שנגרמה "במתכוון". הפסיקה קבעה כי לא די בפזיזות או במודעות, ואפילו לא בהסתברות קרובה לוודאי לאפשרות שתיגרם תאונה, אלא נדרשת כוונה ממשית, הכוללת רצון לגרימת נזק לגופו או לרכושו של אדם.
הניתן לייחס "כוונה" לאדם הלוקה בנפשו המשליך עצמו אל מתחת גלגלי רכב, מקשה ד"ר קליינמן? לעתים עולה הטענה, ולפיה אדם שהתאבד באמצעות תאונת דרכים היה מצוי במצב נפשי כה מעורער עד כי לא ניתן לייחס לו כוונה כלשהי, וממילא אין כאן מאורע שנעשה "במתכוון", אלא תאונת דרכים רגילה.
לפי גישה זו, גם אם מחלת הנפש רק פגמה בכושר ההכרעה ולא הביאה להעדרו המוחלט של כושר שיפוט, יש להכיר בזכאותו של הנפגע לפיצויים לפי החוק.
לעומת זאת, במספר פסקי דין שניתנו בסוגיה זו בערכאות הנמוכות - ואשר עסקו בהולכי רגל לקויי נפש, שהשליכו עצמם מתחת לגלגלי רכבת או אוטובוס - נקבע כי יש לאבחן בין העדר כושר שיפוט מלא לחלקי. רק במקרה שהנפגע היה נעדר לגמרי כושר שיפוט ושליטה על מעשיו, כגון שפעל במצב פסיכוטי, אין לייחס לו כוונת התאבדות. ברם, אם מדובר בכושר שיפוט לקוי אך מספיק לשם קבלת החלטה, גם אם דיכאון או מחלת נפש אחרת הם שהביאו את הנפגע למעשה ההתאבדות, אין בכך כדי לפגוע ביסוד הכוונה.
ד"ר קליינמן מעלה ספק אם גישת הערכאות הנמוכות תואמת את עמדת בית המשפט העליון לפיה נדרשת כוונה של ממש כדי לשלול פיצויים מהנפגע, ואנו מצטרפים אליו בכל הכבוד.
לעומת זאת אין דעתנו כדעתו של ד"ר קליינמן בכל הנוגע לפרשנות החזקה הממעטת, למרות שלעניות דעתנו גישתו עיקבית וברורה יותר מזו של הפסיקה.
כלי רכב מנועיים הם כלים היוצרים סיכון. בין שאר הסיכונים מצוי הסיכון שאדם, הלוקה בנפשו, או להבדיל עבריין, ינצל את כלי הרכב כמכשיר קטלני, כלפי עצמו או כלפי אחרים. המחוקק חייב לפיכך את המשתמשים בכלי הרכב, יוצרי הסיכון, לשאת באחריות מוחלטת לכל נזק שייגרם ולבטח את אחריותם המוחלטת. משמעותה של אחריות זו היא שאין זה משנה אם הנפגע היה נהג רשלן, פזיז, טיפש, מעורער בנפשו, וכיוצא באלה. מעצם העובדה שהמחוקק התיר להשתמש ברכבים נוצרים סיכונים, וסיכונים אלו חייבים להתפזר על כל ציבור הנהגים.
הוא הדין לגבי המתאבד: כלי הרכב המסוכן והקטלני נקרה בדרכו. ייתכן שאם לא היה נקרה בדרכו הוא לא היה מתאבד. חולי נפש שהזדמנות אינה נקרית בפניהם בנקודת הזמן קריטית לעיתים ניצלים, מקבלים טיפול ופעמים רבות הרצון להתאבד ומימושו אינם חוזרים. לא זו אף זו: ייתכנו מקרים שבהם מתאבד קופץ לפני גלגלי מכונית והנהג, לו היה ער במועד, היה יכול לסטות שמאלה או ימינה או לעצור. נהג זה חשוף לתביעה מצד משפחת המתאבד (התלויים) בגין רשלנות, ברם לפי גישת ד"ר קליינמן אין לו כיסוי ביטוחי, כיוון שמדובר בתאונה מכוונת שאינה מוגדרת כ"תאונת דרכים".
לאור האמור, דעתנו היא שרק מי שגרם לתאונה מתוך כוונה העולה כדי מזימה ומתוך רצון לזכות בתגמולי ביטוח, לא יהיה זכאי לפיצויים.
מה אם כן מטרת החזקה הממעטת? לדעתנו היא באה להבהיר שאם לשימוש ברכב לא הייתה שום תרומה לנזק, אזי אין לראות במעשה המכוון תאונת דרכים. בתור חריג יש לפרש את החזקה הממעטת בצמצום. לדוגמא, כאשר אדם יורה על נהג הרכב ונהג הרכב נהרג ישירות מהיריה, אין זו תאונת דרכים. זאת, חרף העובדה שאימוץ פרשנות מרחיבה היה מאפשר לטעון לקשר סיבתי בין השימוש ברכב לאפשרות לפגוע בנהג.
לקראת סיומו של פסק הדין בעניין לזר ולאחר שהצביע על הבעייתיות בהוראות החוק הנוגעות לתאונה המכוונת, פונה בית המשפט העליון בקריאה למחוקק לתקן את נוסח החוק. ד"ר קליינמן נענה לאתגר ומציע נוסח בהיר משלו להגדרת תאונת דרכים, אולם הוא סבור כי גם אם לא ישונה נוסחו של חוק הפיצויים ניתן לפרשו על פי הפרשנות שהוא מציע. כאמור, פרשנות זו צריכה להסתמך בראש ובראשונה על מבחן הסיכון התחבורתי.
אנו ממליצים בכל פה לקרוא בעיון מאמר מקיף ומעניין זה, אשר ללא ספק יהווה מקור פורה להרבה פסקי דין בעתיד.
מסמך 439
משרד עו"ד חיים קליר מתמחה בייצוג והופעה בבתי המשפט, במשפטי ביטוח ונזיקין. לפרטים נוספים ראה באתר המשרד http://www.kalir.co.il
המשרד ממוקם בבית שרבט, רחוב קויפמן 4 ת.ד. 50092 תל אביב 61500.
טלפון: 03-5176626, פקס: 03-5177078.
סלולארי: 054-4400005
למשרד סניפים במודיעין: 08-9714884
ובחיפה: 04-8524531
מקור המאמר: www.Articles.co.il - מאמרים לשימוש חופשי
כלים שימושיים למאמר: פרסם את המאמר
 הדפס את המאמר
 שלח לחבר
 קישור ישיר למאמר
 פניה לכותב המאמר
 דווח מאמר בעייתי
|
