ביום השמיני של הקורס, יצא מתניה לחופשת סוף שבוע ראשונה. שעות ספורות לאחר מכן, נמצא מתניה בחדרו, שרוע על גבו, מדמם. אקדחו של אחיו מונח על ברכיו.
מתניה הובהל לבית החולים הדסה בירושלים. למחרת נפטר.
אמו של מתניה פנתה לקצין התגמולים במשרד הביטחון וביקשה כי זה יכיר בבנה כחייל שנספה במערכה.
אין קשר בין נסיבות פטירתו של בנך לבין השירות הצבאי, השיב קצין התגמולים לאם. מתניה היה בחופשה. המוות נגרם מהאקדח של אחיו. למתניה בכלל לא היה רישיון אזרחי לשאת אקדח.
האם לא הסכינה עם תשובת קצין התגמולים. ביום מותו, כך סיפרה, עמד מתניה לנסוע לחברתו בבקעת הירדן. מתניה תכנן לעשות זאת בתחבורה ציבורית, לבוש מדי צה"ל, כיוון שהנסיעה במדים פטורה מתשלום. מטרת הנסיעה הייתה לבשר להוריה של חברתו, כי בכוונתם להינשא. מי שנוסע בשטחים במדי צה"ל, חייב לשאת עמו נשק. קיימת על כך הוראה מפורשת של הפיקוד העליון שנקבעה בחוזר בזו הלשון: "עקב המצב הביטחוני הנחה הרמטכ"ל על נשיאת נשק אישי על ידי כלל הקצינים והנגדים". הואיל וטרם קיבל נשק אישי מהצבא, התעתד מתניה לקחת את האקדח של אחיו. לפני שנסע הוא בדק את האקדח. או אז ארעה התאונה.
קצין התגמולים לא קיבל את גרסתה של האם השכולה. מדובר בגרסה המבוססת על השערות גרידא, כך קבע. גם אם גרסת האם נכונה, הרי בדיקת האקדח, לא קידמה כל אינטרס צבאי. החזקת האקדח מהווה עבירה. אין להעלות על הדעת, כי הוראת הפיקוד העליון הייתה להכשיר נשיאת נשק ללא רישיון.
המחלוקת בין האם לבין קצין התגמולים הגיעה אל בית המשפט המחוזי בירושלים.
השופטים משה רביד, אורית אפעל-גבאי ואהרן פרקש לא קיבלו את עמדת קצין התגמולים כי גרסת האם מבוססת על השערות גרידא. חברתו של המנוח העידה במשפט כי המנוח היה מגיע אליה לביקורים בתחבורה הציבורית כשהוא לבוש מדים, על מנת לחסוך בתשלום דמי נסיעה באוטובוס. גם חברו של המנוח העיד כי הם נהגו לנסוע "על מדים עקב הנסיעה בחינם". גרסתה של האם מתחזקת גם בעדותו של סגן אלוף אמיר ברעם, שהעיד במשפט, על החובה לשאת נשק בשטחים, במיוחד לנוכח המצב הביטחוני ששרר שם.
השופטים הביעו תמיהה על טענת קצין התגמולים כי המנוח עבר עבירה בכך שנשא נשק ללא רישיון אזרחי. "טול מקרה בו חייל בחופשה שומע שמחבלים פרצו לבית מלון סמוך. נשקו האישי של החייל איננו עימו. הוא מבקש ומקבל אקדח מאזרח המצוי בקרבתו. החייל פורץ למלון ונרצח בידי המחבלים. האם קצין התגמולים לא יכיר בו כנספה רק משום שחרף את חייו למען המדינה באקדח של אחר, שלא היה לו רישיון להחזיק בו?".
מה היה קורה, המשיכו השופטים והקשו, לו היה המנוח נוסע באוטובוס ציבורי ונרצח בידי מחבלים. האם קצין התגמולים היה נאחז בקש וטוען כי אין להכיר במנוח כנספה רק משום שירה במחבלים באקדח שאינו שלו?
לסיכום קבעו השופטים, "אנו סבורים, כי מותו של המנוח התרחש בעת שעשה פעולה שנועדה לקדם במישרין את אינטרס הצבא, היינו, להיות ערוך למנוע פגיעה בתחבורה הציבורית ולהגיב כחייל וכקצין למצב שיחייב זאת. אמנם המנוח לא לבש עדיין מדים וטרם נסע באוטובוס לבקעת הירדן, אך מדובר בשרשרת פעולות, שהחלה בבדיקת האקדח, ואשר לולא נקטעה עקב מות המנוח בתאונה, היה המנוח לובש את מדי צה"ל, נוטל את האקדח ונוסע באוטובוס לבקעת הירדן לפגוש את חברתו".
בסופו של דיון, קבעו שלושת השופטים פה אחד כי מותו של סגן מתניה צנוירט ז"ל אירע תוך כדי תקופת שירותו הצבאי ועקב שירותו והוא זכאי להכרה כחייל שנספה במערכה.
מסמך מספר 621
משרד עו"ד חיים קליר מתמחה בייצוג והופעה בבתי המשפט, במשפטי ביטוח ונזיקין. לפרטים נוספים ראה באתר המשרד http://www.kalir.co.il
המשרד ממוקם בבית שרבט, רחוב קויפמן 4 ת.ד. 50092 תל אביב 61500.
טלפון: 03-5176626, פקס: 03-5177078.
סלולארי: 054-4400005
למשרד סניפים במודיעין: 08-9714884
ובחיפה: 04-8524531
מקור המאמר: www.Articles.co.il - מאמרים לשימוש חופשי
כלים שימושיים למאמר: פרסם את המאמר
 הדפס את המאמר
 שלח לחבר
 קישור ישיר למאמר
 פניה לכותב המאמר
 דווח מאמר בעייתי
|
