לפני שבוע נהרג חייל של המשטרה הצבאית אשר עשה את מלאכתו הצבאית במחסום. הרי ברור שלכל הדעות אין הוא שונה מלוחם אשר עומד באותה העמדה. אלא שהצבא החליט שלאור הסיבה כי הלוחם עבר יותר הכשרות ? הוא יקבל יותר כסף. לא פחות מכך זכור לי היטב מלחמתן של "אלמנות צה"ל" מהחיל הירוק אשר התרעמו מדוע האלמנות של טייסים מקבלות יותר כסף. שלוש שנים הנעתי משאית, עליתי לגזרת הר-דוב ומוצבי הגליל, והחלפתי מנועים של טנקים ונגמ"שים. גם כשצלף חיזבללה חיסל את שני חיילי המודיעין שתיקנו אנטנה בגזרת הגליל, המשכתי ועבדתי באותה הגזרה. לא סירבתי, לא התנגדתי, פשוט המשכתי לבצע את התפקיד שלי על הצד הטוב ביותר.
נכון, ידוע כי משכורותיהם של החיילים הם דבר מביש וחסר כבוד לעומת עמלם. אבל אני, שלא חזרתי כל יום הביתה, עשיתי שבתות כמו כולם, החלפתי מנועים ועזרתי לאותם לוחמים שנתקעו בשטח, שהתהפכו עם הסופה וההאמר, סייעתי להם בכל שעה, בכל מצבי מזג האוויר, בכל מצבי הביטחון והייתי חלק מהם לרגעים לא מעטים במשך שלוש שנים.
אחרי שלוש שנים העריכו את השירות שלי מבחינה כספית כאילו הייתי חייל רגיל שחזר כל יום הביתה והיתה לו הזדמנות להשלים הכנסה. ללמוד בשקט לפסיכומטרי או סתם לצאת לבלות ולשטוף את הראש.
האם הגיוני הדבר כי סכנת חיי שווה פחות לעומת לוחם בגלל שעברתי הכשרות שונות משלו? מה קרה לערך: שקודם כל מה שחשוב הוא שאתה תורם למדינה? למה, אחרי שלוש שנים, אני צריך לקבל את המענק שלי בדואר, ולגלות שכאשר מדובר בכסף של המדינה, אני נחשב פחות טוב?
אני לא מבקש לקבל את משכורתו של לוחם או את סכום המענק שלו. אך אני מאמין כי אם חיילים אשר משרתים ברמת סיכון א', כשם שאני הייתי, יזכו לקבל מענק זהה לזה של "תומכי לחימה" (שירות ברמת א+) יהיה זה מכובד יותר. שהרי רק בגלל עצם העובדה שבסופו של יום או לילה אני חוזר אל הבסיס בעורף ולא נשאר במוצב או בשטח, אינני זכאי לתנאים הנ"ל.
את יום השחרור אני לא אשכח. הגעתי אל קצין מיון "צעיר" שחטף מידי את החוגר, זרק אותו לפח ושלח אותי החוצה לקבל חוגר-מילואים. מעתה אני "אזכה" ליום בשנה של "יום המילואימניק" ואוכל לנסוע חינם בתחבורה ציבורית. אחת לשנה יקראו לי למשך חודש לשרת את המדינה. אחרי שלוש שנים של הגנה על המולדת רצו לשבץ אותי ליחידה עורפית, אבל אני העדפתי להיות בגדוד של חיל רגלים ולהמשיך לתת את כל מה שאני יכול.
כבר עכשיו ברור לי שלעת זקנה המדינה תבגוד בי ותחסל לי אחוז ניכר מהקצבאות שאני אעבוד בשבילם כל החיים. אבל אני לא יכול להישאר אדיש כאשר הממשלה רוצה לראות אחוז ניכר יותר של אזרחים תורם למדינה בדרך זו או אחרת, בעודם שוכחים את כל הצעירים החילוניים שמסרבים לשרת מסיבות כאלו ואחרות, אני מוצא את עצמי נופל במערכה על הכבוד שלעולם לא אקבל מבחינה כספית. כל מה שנותר לי להתנחם ולהתעודד ממנו באותה הנשימה, הוא הערך והכבוד שזכיתי לקבל ממפקדי האישיים. אבל יש כאלו שגם לזה לא זכו.
כתבות נוספות: http://www.israblog.co.il/erezs ארז זוננשיין חיי ועובד בתחום האינטרנט משנת 1998. כתבותיו מתפרסות בעיתונות הדיגיטלית והמודפסת.
http://www.seo-site.co.il
מקור המאמר: www.Articles.co.il - מאמרים לשימוש חופשי
כלים שימושיים למאמר: פרסם את המאמר
 הדפס את המאמר
 שלח לחבר
 קישור ישיר למאמר
 פניה לכותב המאמר
 דווח מאמר בעייתי
|
