שני אלבז בת הארבע נפגעה בדרכה מגן הילדים על ידי מכונית צבאית. ממקום התאונה הובהלה שני לבית חולים קפלן ברחובות. שם אושפזה למעקב למשך ארבעה ימים.
שני סבלה משבר בידה הימנית, חתך במצח ופצעי שפשוף בפניה. אולם לאחר ההחלמה לא הותירה התאונה אלא צלקת עדינה בפנים.
שני פנתה בתביעה אל מדינת ישראל אשר לפי חוק כמוה כמבטחת בביטוח חובה כל רכב אשר בבעלות המדינה.
לשני מונו שלושה מומחים בעלי שם ונסיון רב בתחומי התמחות שונים, וכולם היו בדעה שלא נותרה לשני כל נכות עקב התאונה.
כל אחד מהמומחים בדרכו ובסגנונו עמד על ההתנהגות המגמתית של בני הזוג אלבז, הוריה של שני, ובמיוחד ההגזמה והניסיון להציג את בתם כסובלת סבל רב מתמשך עקב התאונה.
בהמלצת אחד הרופאים מונה גם ד"ר סקלי מומחה בתחום הפסיכיאטריה של הילד.
ד"ר סקלי שלל אפשרות של התפתחות נוירוזה פוסט-טראומטית אצל שני, או הפרעה התנהגותית בעקבות התאונה. יחד עם זאת מצא ד"ר סקלי שהילדה סובלת מאיחור התפתחותי קל, מולד, שאינו קשור לתאונה.
המומחה הוסיף וציין כי בשנים שחלפו מאז התאונה החזיקו ההורים את הילדה באווירה אשר בה קיימת ציפייה להשיג באמצעות בעיותיה ההתנהגותיות פיצויים כספיים.
ציפייה זו של ההורים השפיעה על הילדה והשפעה סביבתית זו גרמה לה נזק נוסף לטווח ארוך אם כי לא קבוע.
בין הצדדים התעוררה מחלוקת בשאלה אם מדינת ישראל כמבטחת הרכב חייבת לפצות את שני על התנהגותם של ההורים כלפיה.
לגרסת המדינה פיצוי ההורים עבור התנהגות המונעת על ידי שאיפה לעשות הון מהתאונה שארעה לילדה אינה מתיישבת עם מדיניות שיפוטית ראויה.
הורי הילדה לעומתה טענו כי יש להכיר בנזק שנגרם עקב חרדתם לשלום בתם באשר חרדה זו נובעת מהתאונה.
השופטת רות שטרנברג-אליעז, מבית המשפט המחוזי בתל אביב, קובעת כי ניזוק בתאונת דרכים יזכה בפיצויים רק בשל אותו נזק שעלול לבוא באורח טבעי במהלכם הרגיל של הדברים ושבא במישרין מעוולתו של המזיק.
השאלה הראשונה הנשאלת לעניין זה היא האם התוצאה המזיקה נופלת בתחום הסיכון שיצרה התנהגות המזיק, גם אם נגרמה בשל התערבותו של גורם זר.
השאלה השניה היא עד היכן משתרעת חבותו של המזיק לתוצאות הנזק או במילים אחרות מהו אזור הדמדומים המפריד בין שקיעה (נזק מרוחק מדי) לזריחה (נזק שיש לפצות עליו).
בענייננו, קובעת השופטת, יצרו ההורים אוירה אובססיבית במהלך אותן שנים בהן ציפו לפיצויים בגין התאונה.
ההשפעה המגמתית של ההורים על הילדה, חשיפתה לבדיקות חוזרות אצל מומחים בתחומים שונים שבהם לא נפגעה בתאונה, הרצון להבליט את הפגיעה על ידי דאגת יתר, שכמוה לא ידעה הילדה לפני ארוע התאונה, אינם עומדים במבחן הסיכון אותו ביקש המחוקק למנוע ובמבחן השכל הישר.
במציאות הקשה של ריבוי תאונות דרכים הפוגעות באחוז ניכר של האוכלוסיה, כאשר בנטל פיצוי הקורבנות נושאת קופת הציבור, יש להזהר שבעת מונים מפני הרחבת מבחני הסיבתיות ללא רסן.
מבחן ריחוק הנזק מביא אותנו לתוצאה זהה. יש מקום לקבוע כי הנזק שהוסב על ידי ההורים בנסיבות המקרה רחוק מכדי לייחסו למזיק.
על בסיס האמור לעיל דחתה השופטת את תביעת ההורים לתשלום הנזקים שנגרמו כתוצאה מהאווירה האובססיבית שיצרו מסביב לבתם הקטינה.
מסמך 188
משרד עו"ד חיים קליר מתמחה בייצוג והופעה בבתי המשפט, במשפטי ביטוח ונזיקין. לפרטים נוספים ראה באתר המשרד http://www.kalir.co.il
המשרד ממוקם בבית שרבט, רחוב קויפמן 4 ת.ד. 50092 תל אביב 61500.
טלפון: 03-5176626, פקס: 03-5177078.
סלולארי: 054-4400005
למשרד סניפים במודיעין: 08-9714884
ובחיפה: 04-8524531
מקור המאמר: www.Articles.co.il - מאמרים לשימוש חופשי
כלים שימושיים למאמר: פרסם את המאמר
 הדפס את המאמר
 שלח לחבר
 קישור ישיר למאמר
 פניה לכותב המאמר
 דווח מאמר בעייתי
|
