בכל הנוגע לעבירות מס אשר בוצעו במסגרתו של חבר בני אדם, טכניות ומהותיות כאחד, מטילה החקיקה הפיסקאלית אחריות פלילית אישית בגין מגוון שלם של עבירות כאמור על קשת רחבה ביותר של נושאי משרה בתאגיד - החל מפקיד אחראי וכלה במנהל פעיל ו/או שותף - זאת אף אם אין חולק על כך כי בפועל העבירות בוצעו שלא על ידי אותו נושא משרה, או כי מדובר בעבירות שאינן נוגעות לתחומי אחריותו.[1]
לא בכדי נקט המחוקק בעניין זה בגישה כה מרחיבה ומרחיקת לכת, שהרי לנגד עיניו אינטרס ראשון במעלה להמרצת האורגנים המרכזיים בתאגיד - בעלי המעמד והסמכות - לשם שמירה על התנהלותו התקינה של התאגיד מניעת ביצוען של עבירות במסגרתו מלכתחילה, תמריץ אשר מטבע הדברים ייושם באופן האופטימאלי באמצעות "חרב" ההרשעה האישית בפלילים, אשר חוזקה גובר על מסך ההתאגדות.[2]
ואולם, לצידו של כלל האחריות הפלילית הגורף ואף לאחר שהוכחה מעבר לכל ספק עובדת היותו של אדם אורגן בתאגיד באופן המאפשר הרשעתו, קיימים בחוק "פתחי מילוט" בדמות ההגנות החלופיות, לפיהן על הנאשם להוכיח כי העבירות נעברו שלא בידיעתו ו/או כי הוא נקט בכל האמצעים הסבירים להבטחת מניעתן. הוכיח נאשם התקיימותה של לפחות אחת משתי ההגנות הנ"ל בעניינו - התוצאה המתחייבת הינה זיכויו מן העבירות המיוחסות לו.
אלא מאי, מלשון החוק כלל לא ברור מהו אופן ההוכחה הרובץ על כתפי הנאשם - האם מדובר בנטל הוכחה הזהה לזה שבו נושאת התביעה במשפט הפלילי, היינו הוכחה מעבר לכל ספק סביר ? או שמא מדובר ברמת הוכחה של הטיית מאזן ההסתברויות (מעל 50%), ואולי אף מספיקה בנסיבות אלו "הנפת דגל" בדמותו של הספק הסביר ?
לגבי האפשרות הראשונה, נראה כי אין חולק על כך כי בניגוד לתביעה, אשר צריכה להוכיח אשמתו של הנאשם עד לסוף הדיון מעבר לכל ספק סביר, הרי שעל הנאשם רובץ נטל הוכחה מכביד פחות, אשר מגיע לכל היותר כדי זה הקיים בדין האזרחי, קרי הטיית מאזן ההסתברויות לכיוון הכרה בחפותו של הנאשם.[3] לעומת זאת, בין שתי האופציות הנוספות יצר בית המשפט העליון בע"פ 4675/97 רוזוב נ´ מדינת ישראל, פ"ד נג(4)337 (להלן : " הלכת רוזוב") סוג של "תחום אפור", אשר על הכרעתו לכאן או לכאן להיקבע על פי אופייה הספציפי של ההוראה החוקית הנדונה.
במאמרנו זה נעמוד על הקריטריונים המנחים אשר נקבעו בהלכת רוזוב כמענה לשאלה אימתי יהא על נאשם להוכיח הגנותיו על ידי הטיית מאזן ההסתברויות ומתי יוכל הלה להסתפק בהעלאת ספק סביר בדבר אשמתו ; ואילו לקראת סופו של המאמר תוצג עמדתנו בסוגיה זו, אשר חד משמעית בנסיבות בהן עסקינן בנאשם אשר הואשם אך מעצם היותו נושא משרה בתאגיד ואשר אין כל מחלוקת לגבי אי-מעורבותו בביצוע העבירות המיוחסות לו.[4]
בהלכת רוזוב עלתה סוגיית נטל הוכחתן של הגנות נושא המשרה בתאגיד על רקע האחריות הפלילית הקבועה בחוק ניירות ערך, תשכ"ח - 1968 בגין ביצוע עבירות של שימוש במידע פנים, לאחר שהחליט בית משפט המחוזי לזכות את הנאשם מחמת ספק שקינן בליבו בדבר התקיימותן או אי התקיימתן של ההגנות המנויות בסעיף 52ז לפרק ח´1 שבאותו החוק. המדינה ערערה על זיכוי זה, היות ולגישתה אין די בקיומו של ספק לזיכויו של הנאשם, וכי על נאשם הטוען להתקיימותן של ההגנות בעניינו רובץ נטל שכנוע ברמה של הטיית מאזן ההסתברויות. לדידה, קיומו של ספק בקיומה של ההגנה אמור ממילא ומעצם טיבו וטבעו לפעול לחובת הנאשם.
בבואו למצוא פתרון למחלוקת הנ"ל, פנה בית המשפט העליון לעמידה על פרשנותו הראויה של סעיף 34כב לחוק העונשין, תשל"ז - 1977 שכותרתו " נפקותו של ספק", לפיו : " (א) לא יישא אדם באחריות פלילית לעבירה אלא אם כן היא הוכחה מעבר לספק סביר. (ב) התעורר ספק סביר שמא קיים סייג לאחריות פלילית, והספק לא הוסר, יחול הסייג".
מכאן, עלתה מניה וביה השאלה הפרשנית בדבר משמעותו הראויה של המונח "סייג", שהרי על פי לשון החוק אך ורק הגנה בפלילים העונה על הגדרת "סייג" מאפשרת העלאת ספק סביר ותו לא לשם הוכחת התקיימותה.
למעשה, במענה לשאלת פרשנותו של המונח "סייג" דחה בית המשפט העליון הן את עמדתה של המדינה והן את עמדתו של הנאשם:
מחד גיסא, קבע בית המשפט כי לאור לשונו המפורשת של סעיף 34כג לחוק העונשין, לפיו " באין בחוק הוראה לסתור, יחולו הוראות החלק
המקדמי והחלק הכללי גם על עבירות שלא לפי חוק זה", הרי שהוראות חוק העונשין הינן בבחינת דוקטרינה הספוגה בדיני העונשין בכללותם, וכך למשל דיני הסייגים לאחריות פלילית יפים הם גם לחיקוקים לבר חוק העונשין - בכך דחה בית המשפט מכל וכל עמדתה הקיצונית של המדינה, לפיה המונח "סייג" מצטמצם אך ורק לרשימת הסייגים שבפרק ה´1 לחוק העונשין[5].
וכדבריו הציוריים של כבוד השופט מ´ חשין : " ...פירושה של המדינה לחוק אינו מקובל עלינו, שלדעתנו אין הצדק לצמצם את מושג ה´סייגים´ בחוק העונשין אך לאלה הסייגים המנויים באותו חוק ... הפירוש הצר למושג ´סייג´ קשה עלינו ... אם תימצא לנו מעבר לגבולות החלק הכללי של חוק העונשין הוראת חוק שסימניה ועיקריה הם סימניו ועיקריו של ´סייג´ - דהיינו : אותה הוראת חוק היא במהותה ובעיקריה ´סייג´ - מה טעם ומה הצדק יימצאו לנו שלא להחיל עליה את הוראות חוק העונשין החלות על ´סייגים´ ? אם היצור החי שבפנינו נראה ככלב, מתנהג ככלב, מכשכש בזנבו ככלב, נאמן הוא לבעליו ככלב, וכל הליכותיו הליכות כלב הן - מדוע ולמה לא נאמר כי כלב הוא ונקרא לו בשמו : ´כלב´ ?...[ההדגשה אינה במקור]".
מאידך גיסא, דחה בית המשפט העליון פרשנותו המרחיבה של הנאשם למונח "סייג", לפיה כל עוד מדובר בהוראת חוק שיש בה כדי להיטיב עם נאשם בכך שמסייגת במשהו את אחריותו, הרי שיהא אשר יהא כינוייה של אותה הוראת חוק - "סייג", "הגנה" או "צידוק" - הרי שמן הבחינה המהותית ב"סייג" עסקינן, ומכאן תחולתן לגביו של הוראות חוק העונשין.
אם ננתח את החלטתו האמורה של בית המשפט העליון, הרי שבדחייתו את שתי עמדות הקיצון אשר תוארו לעיל, הלכה למעשה מכניס בית המשפט העליון את כל הסייגים וההגנות הקבועים בחיקוקים לבר חוק העונשין ל"תחום אפור", אשר במסגרתו תוצאת החלת או אי החלת דיני הסייגים לאחריות פלילית במקרה מסוים תיקבע על פי מהותה של הוראת החוק הספציפית הנדונה - על כן, בכל מקרה ומקרה צריכה להישאל השאלה האם נכון וראוי להכיר בהוראת החוק הרלוונטית כ"סייג אמיתי", אשר ככזה כל שנדרש הוא להצביע על ספק סביר (שלא נסתר) בדבר התקיימותו לשם השגת תוצאה של זיכוי ; או שמא מצויה הוראת החוק במדרג נמוך יותר, המותיר? כ"הגנה" ותו לא (להבדיל מ"סייג"), ומשכך על מנת לשכנע בדבר התקיימותה של ההגנה על הנאשם להוכיח טענתו זו על פי מאזן ההסתברויות.
בית המשפט העליון אינו מסתפק בקביעתו העקרונית של "תחום אפור" בסוגיה זו, ובשלב זה אף פונה להתוות אמות מידה אשר יסייעו במענה לשאלה האמורה. כך בין השאר, לדידו, במקרים בהם כרוכה הוכחת ההגנות במתן אינפורמציה המצויה בידיעתו הבלעדית של הנאשם, או במקרים בהם מסוגל הנאשם להעלים מידע בקלות יחסית - ירבוץ על שכמו בבואו לזקוף ההגנה לזכותו נטל מאזן ההסתברויות (וכך בסופו של דבר הכריע בית המשפט בכל הנוגע לפרשנותן של ההגנות בחוק ניירות ערך) ; ולעומת זאת, מקרים בהם עצם מהות ההגנה מעקרת את פליליות המעשה (למשל אי שפיות הדעת), להבדיל ממקרים בהם נסיבות ההגנה הינן "חיצוניות" לעבירה - ייצא הנאשם ידי חובתו ב"הנפת דגל" בדמות הספק הסביר.
אם נבחן את ההגנות הקבועות בחקיקה הפיסקאלית על רקע הלכת רוזוב, נראה, להבנתנו, כי אילו היו הוראות חוק אלה מונחות על שולחנו של בית המשפט העליון, היה זה קובע (בדומה למה שקבע לגבי חוק ניירות ערך) כי על נאשם הטוען להתקיימותן בעניינו להוכיח טענתו זו ברמת מאזן ההסתברויות.
ואולם, לטעמנו ולגישתנו, בנסיבות בהן מדובר במי שהואשם אך מעצם היותו נושא משרה בתאגיד ואשר אין כל מחלוקת לגבי אי מעורבותו בביצוע העבירות - די לו בהעלאת ספק סביר בקיומן של ההגנות (ספק שאותו לא הצליחה התביעה להסיר) כדי להביא לזיכויו. ואלו הם הטעמים לעמדתנו זו :
ראשית - לאור לשונו המפורשת של סעיף 34כג לחוק העונשין, יש להחיל את דיני הסייגים לאחריות פלילית שבחוק העונשין גם על הוראות חוק החורגות מגבולותיו של חוק העונשין, אפילו לא הוגדרו באופן פורמאלי כ"סייג" - זאת כל עוד מהוות הן "סייג" מבחינה רעיונית / מהותית, ולאו דווקא באופן לשוני מפורש (בדיוק כפי שנקבע על ידי כב´ השופט חשין).
שנית - מאז חקיקת חוק יסוד : כבוד האדם וחירותו עלה והתחזק כוחה של חזקת החפות, אשר אין צורך להכביר מילים בדבר חשיבותה והיותה אחת מזכויות היסוד הבסיסיות ביותר של האדם. יתירה מכך. הצורך בשמירה על חזקת החפות מתחזק שבעתיים דווקא במקרים בהם הואשם נאשם אך ורק משום עצם היותו מנהל פעיל בתאגיד, הגם שאין חולק על כך כי תחומי אחריותו בתאגיד כלל לא היו אלו אשר במסגרתם בוצעה העבירה.
שלישית - סעיף 34כא לחוק העונשין קובע דרך פרשנות מצמצמת לאחריות הפלילית, לאמור: אם ניתן דין לפירושים סבירים אחדים לפי תכליתו, יוכרע העניין לפי הפירוש המקל ביותר עם מי שאמור לשאת באחריות פלילית לפי אותו דין.
רביעית - אף מדברי ההסבר להצעת החוק [הצעת חוק העונשין (חלק מקדמי וחלק כללי)] עולה באופן ברור רצונו המפורש של המחוקק לשנות מהדין הקיים ולהחיל חידוש בכל הנוגע לעניין הסייגים לאחריות פלילית, תוך מעבר ממידת ההוכחה של "מאזן ההסתברויות" ל"הנפת דגל" בדמותו של "הספק הסביר".
חמישית - עסקינן בהגנות הקבועות באופן מפורש בחיקוק, אשר חשיבותן מתעצמת דווקא נוכח הבעייתיות הגדולה שבהחלת אשמה פלילית גורפת על כל אורגני התאגיד, אך בשל עצם היותם אורגני התאגיד (היינו ללא קשר לחלקם בביצוע העבירות), וזאת להבדיל מהגנות יציר פסיקה או הוראות חוק כלשהן אשר אך פורשו כהגנה. רוצה לומר, כי לא יהא בהגדרת ההגנות שבחקיקה הפיסקאלית כ"סייגים לאחריות פלילית" משום יצירת פתח להחלת רמת ההוכחה של הספק הסביר על מצבים בהם מלכתחילה לא מצא המחוקק טעם להעניק לגביהם הגנה משמעותית לנאשם.
ששית - עובדת ביצוען של העבירות שלא על ידי הנאשם, כי אם על ידי אורגן אחר בתאגיד אשר תחומי אחריותו שונים מאלו שבאחריות הנאשם, היא היא כשלעצמה מהווה הגנה המוציאה את העוקץ מפליליות המעשה - "סייג" בלשוננו - וזאת להבדיל מהגנה רגילה אשר צריך לעמוד בה זה אשר התחומים בהם נעברו העבירות היו באחריותו, ומשכך גם מחזיק במלוא המידע הנחוץ לשם הוכחת הגנותיו.
ויודגש - אימוצה של גרסת הנאשם להתקיימותן של ההגנות בעניינו כפי שהוצגה במהלך משפטו אינו מותנה בכך שבית המשפט יאמין לגרסתו של הלה. אכן, אם קיימת אפשרות ממשית בעלת אחיזה בחומר הראיות (להבדיל מספקולציה גרידא) להגיע למסקנה אחרת מזו אשר התביעה מנסה להצביע עליה, הרי שאין לומר כי האישום הוכח מעבר לכל ספק סביר, כנדרש. יתירה מכך. אם בסיום שמיעת ההוכחות בתיק עדיין קיים בחומר הראיות שהונח בפני בית המשפט יסוד סביר לקיומן של שתי מסקנות - האחת תומכת בגרסת המדינה והאחרת תומכת בגרסת הנאשם - על בית המשפט להעדיף את המסקנה המיטיבה עם הנאשם.
לסיומם של דברים, יפים לענייננו דבריה של כבוד השופטת ד´ ברלינר אשר נאמרו לאחרונה במסגרת ע"פ (ת"א) 70089/05 מנשה מתוק נ´ מדינת ישראל [תק-מח 2006(1), 1287 (מיום 18.1.06)], כדלקמן : " בעוד האחריות בפלילים של מנשה הינה עצמאית, בגין פעולות אקטיביות שהוא ביצע במסגרת תפקידו, אחריותו הפלילית של הרצל, הוטלה עליו רק בשל היותו נושא משרה, ולא בשל מעורבות ישירה במעשים נשוא כתב האישום ... נתון זה בפני עצמו מחייב זהירות והקפדה נוספת באשר להרשעתו [של הרצל - י.ט.] [ההדגשה אינה במקור]".
--------------------------------------------------------------------------------
[1] ההוראות העיקריות לעניין זה מצויות בסעיף 224א לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש] ובסעיף 119 לחוק מע"מ התשל"ז - 1975. הוראות זהות נוספות ניתן למצוא בין השאר בסעיף 99 לחוק מיסוי מקרקעין (שבח, מכירה ורכישה), תשכ"ג - 1963 ; סעיף 23 לחוק מס קניה (טובין ושירותים), תשי"ב - 1952 ; וסעיף 58 לחוק מס רכוש וקרן פיצויים, תשכ"א - 1961.
[2] לעניין הרציונל בהטלת אחריות פלילית על נושאי משרה ר´ בין השאר ע"פ 3027/90 חברת מודיעים בינוי ופיתוח נ´ מדינת ישראל, פ"ד מה(4)364 וכן רע"פ 26,608/97 לקס ואח´ נ´ מדינת ישראל, פ"ד נב(2)673.
[3] ר´ בין השאר י´ קדמי, "על הראיות", תשנ"ט (1999) חלק שלישי עמ´ 1225 והפסיקה שם, אשר עד היום טרם נהפכה.
[4] עמדתנו זו הובאה לפני מס´ ימים להכרעתו של בית משפט השלום בחיפה במסגרת סיכומים אשר הוגשו מטעמם של נאשמים בעבירות לפי פקודת מס הכנסה בת.פ. 4197/02 מדינת ישראל נ´ מ.י.ל.ה.ב ואח´.
[5] בין השאר : קטינות, העדר שליטה, אי שפיות הדעת, שכרות, הגנה עצמית, כורח, זוטי דברים וכו´.
רמת גן: רח' החילזון 12, (בית הקריסטל)
טל': 03-6127446, פקס: 03-6127449
חיפה: שדרות המגינים 58
טל': 04-8526693 פקס: 04-8555976
שאלות לגבי המאמר ניתן להעביר למייל:
eli-doron@taxlawyers.co.il הכותבים הינם שותפים במשרד דורון, טיקוצקי, עמיר, מזרחי - עורכי דין ונוטריון, המתמחה במשפט מסחרי ומיסויי. המשרד החל לפעול בחיפה, וכיום פועל בכל רחבי הארץ באמצעות משרדים ברמת גן ובטבריה. במשרד כ-40 משפטנים, בנוסף לצוות המומחים (רו"ח ויועץ-פנסיוני) והצוות האדמיניסטרטיבי.
רמת-גן: החילזון 12, (בית הקריסטל) טל': 03-6127446,
חיפה: שד' המגינים 58
טל': 04-8526693,
טבריה: הירדן 100א'
טל': 04-6717201,
רומניה-בוקרשט: רח' דומינטה אנסטסיה 10/2
פעילות המשרד כוללת פעילות מסחרית ומיסויית בינלאומיות מקיפה ללווי עסקאות מסחריות ועסקאות נדל"ן בבגרמניה, רומניה, בולגריה, גאורגיה (גרוזיה), הונגריה, פולין, ארגנטינה, ברזיל ועוד.
שאלות נא שלחו למייל:
eli-doron@taxlawyers.co.il
מקור המאמר: www.Articles.co.il - מאמרים לשימוש חופשי
כלים שימושיים למאמר: פרסם את המאמר
 הדפס את המאמר
 שלח לחבר
 קישור ישיר למאמר
 פניה לכותב המאמר
 דווח מאמר בעייתי
|
