מסתבר שהחגיגה, עתירת הממון [2מליון ש"ח] , לציון סיום העבודות ב"גשר המיתרים", שנערכה לפני מספר ימים בירושלים השאירה אצל ירושלמים רבים רושם הפוך ממה שהמארגנים קיוו לו. אצל חלק טעם רע, אצל אחרים שריטה של ממש . היו כמובן גם מי שהתפעלו משפע הזיקוקים והאורות המרצדים. אבל לא באלה המתפעלים מהחצוצרות, שהפכו בטכס לשופרות , ולא באלה המתפעלים כל פעם -מצבעוניות הזיקוקים עוסקת רשימה זו..
המראה של בנות להקת המחול "מחולה" שהוצעדו על פני הגשר עטויות גלימות שק, ברדסים על ראשיהן, ומטות דמויות אבוקה בידיהן- החריד רבים מתושבי ירושלים ובאי האירוע. הזעזוע החריף כשהתברר כי הילדות שהיו אמורות להשתלב באירוע במחול, צוו ברגע האחרון להחליף את בגדי הריקוד במצוות עסקנים חרדים מנבחרי מועצת העירייה . כל זאת על מנת למנוע מופע של "פריצות" .
בימים שחלפו מאז, כבר נאמרו ונכתבו דברים בגנות מה שאירע . אפילו ראש העירייה החרדי גינה, אמנם באיחור, את התנהגות חבריו ולחציהם. אבל זה היה כבר מאוחר מידי. האירוע נחרת בזיכרון ונצרב בתודעה.
בשנים האחרונות אנו שומעים הסברים הרבה לסיבות עזיבת ירושלים על ידי תושבים . אומרים לנו כי התופעה אינה בגלל השתלטות החרדים על מוקדי קבלת ההחלטות. אורח החיים בעיר לא נפגע מסבירים לנו. אין כפייה חרדית. הסיבות לנטישת התושבים את הבירה הן כלכליות. מחסור בדיור ובמקומות עבודה. אולי זה נכון. אבל מופע "גשר המיתרים" [רבים בירושלים כבר הצמידו לו את הכינוי "מופע האימים" או "מופע בנות הטאליבן"] המחיש לרבים מתושבי העיר באופן ויזואלי מה שהם חשים באינטואיציה כבר זמן רב, וטיפין טיפין.
ביטוי בעל עצמה נתן לתחושה זו כותב המכתבים הוותיק למערכת, מר ניסים דבש. ירושלמים רבים מכירים את התופעה וכבר התרגלו לחפש במקומונים הירושלמיים את מכתבי התגובה של הכותבים המוכרים. לא פעם הייתה לדבריהם השפעה גדולה יותר מעמדת נבחרים ובעלי תפקידים בכירים יותר או פחות בעיר.
בשבוע האחרון [5/8/08] הופיע, כרגיל מכתבו של מר ניסים דבש בעיתון המקומי של מעריב בירושלים "כל הזמן". אבל ציון מקום מגוריו של הכותב ליד שמו היה שונה. נאמר בו "ניסים דבש, מעלה אדומים." כותב המכתבים הוותיק שהפך למוסד בפני עצמו משך השנים הכתיר מכתבו בכותרת "צאתי לשלום" והסביר במילים כואבות את סיבות עזיבתו/ נטישתו את הבירה . בין השאר כתב:
"שלום שלום לך ירושלים.... אני נוטש את אהבתי, כי זרים שולטים בה ואונסים את נפשי. בן חורין הייתי מעודי, ואהבתי את ירושלים כבבת עיני כאהוב מעוף זמיר בשמיים התכולים, אבל די. נאחזתי בחלום בכל הלב וסירבתי להמריא לעולם אפל ומפחיד של ימי הביניים בנוסח איראן. אבל הנה הוא בא. אז שלום לך ירושלים אהובתי הכבושה וסלחי לי על מנוסתי. מהרי יהודה אשקיף עליך ועל חצרותייך העטופות תמיד באור נגוהות של זהב, ובשקט אזיל דמעה."
היו בודאי סיבות נוספות שהביאו את הכותב להחלטה לעזוב ולעבור מירושלים למעלה האדומים. אבל קשה להתעלם מהתחושה הקשה המלווה אותו ששיאה היה מופע הגשר של להקת "מחולה" במצוות העסקנים החרדים . תחושה זו מלווה רבים מתושבי העיר . הסברים , התנצלויות והתפתלויות לא יעזרו כאן.
מנחם רבויהנתונים: תפקידים בכירים בשירות הציבורי בעבר,כותב דעתן בהווה וסבא לשלשה
פורסם גם באתר המחבר:
http://www.notes.co.il/raboy/
מקור המאמר: www.Articles.co.il - מאמרים לשימוש חופשי
כלים שימושיים למאמר: פרסם את המאמר
 הדפס את המאמר
 שלח לחבר
 קישור ישיר למאמר
 פניה לכותב המאמר
 דווח מאמר בעייתי
|
