בתי המשפט
תק 001376/06
בית משפט לתביעות קטנות פ"ת
30/07/2006
תאריך:
כב' השופטת דסקין נירה
בפני:
אליהב יוסף
בעניין:
התובע
נ ג ד
עירית פתח תקוה- רשות החניה העירונית
הנתבעת
פסק דין
זוהי תביעה להחזר תשלומים ששילם התובע בגין דו"ח חניה - (מדובר בתשלומים הכוללים קרן והפרשי פיגורים) - וכן לפיצויים בגין עוגמת נפש ואובדן זמן שנגרמו לתובע לטענתו בגין הדו"ח הכל כמפורט בתביעה.
לטענת התובע, קיבל לראשונה בחודש מרץ 2004 את הדו"ח מושא התביעה אשר הופק ע"י הנתבעת.
מדובר בדו"ח בגין עבירת חניה אשר כעולה מהדו"ח בוצעה עוד בחודש דצמבר 1997. סכום קרן הדו"ח 70 ש"ח.
התובע פנה בכתב לנתבעת בסמוך לאחר קבלת הדרישה הכספית וביקש לבטל את הדו"ח והחיובים על פיו, זאת כיוון שחלפו 6 שנים מאז ביצוע עבירת החניה.
לטענת התובע, פנייתו לא נענתה, ומשכך סבר כי אכן פנייתו נענתה והדו"ח בוטל.
להפתעתו בחודש ספטמבר 2005, וכן בחודש נובמבר 2005, קיבל מהנתבעת דרישות נוספות לתשלום חוב קנס החניה, שסכומו תפח בינתיים לסך של 378 ש"ח.
כל נסיונותיו ליצור קשר עם הנתבעת כשלו. וסופו של דבר שכחודשיים לאחר קבלת הדרישה האחרונה הגיעו לביתו אנשי ההוצאה לפועל לצורך ביצוע הליכי גבייה (עיקולים) ובנסיבות אלה נאלץ לשלם את הסכום הנדרש. בעקבות זאת פנה לנתבעת בבקשה לביטול הדו"ח.
התכתבות בנושא זה של החזרת הסכום לא נשאה פרי ומכאן התביעה המורכבת כאמור מהסכום ששולם על ידי התובע בגין הדו"ח - 779 ש"ח, וכן מסכום פיצוי בגין אובדן זמן, עוגמת נפש, בושת פנים, בסך כולל של 3,000 ש"ח.
הנתבעת מעוררת טענה מקדמית של חוסר סמכות מקומית, כאשר לטענתה ההליך הנכון בו היה על התובע לנקוט הינו בית משפט לענינים מקומיים.
לטענת הנתבעת, החנה התובע את רכבו בתחומי שיפוטה, מבלי לשלם את אגרת החניה, ולכן הוצמד לרכבו דו"ח, ובהמשך נשלחה דרישה לתשלום כדין.
בהמשך משלא מילא התובע אחר הדרישה כדין, נשלחו לו התראות רבות וכן הודעות רבות בכתב, ולמרות זאת לא שילם התובע את חובו, אלא במועד המאוחר כפי שמוצהר על ידו.
עוד טוענת הנתבעת כי בהעדר כפירה בעצם ביצוע עבירת החניה, הרי מה שנותרה היא טענת ההתיישנות.
לשיטת הנתבעת, טענה זו נועדה להידחות משום שמשלוח הדרישות במהלך כל התקופה קוטע את מירוץ ההתיישנות, וממילא הדו"ח לא התיישן, וגבייתו היתה כדין.
עיינתי בכתבי הטענות, בנספחים בפסיקה הרלבנטית ושמעתי טיעוני הצדדים.
הסמכות:
שאלת הסמכות נגזרת ממהות עילת התביעה והטענות העובדתיות עליהן נשענת התביעה.
סמכות בית המשפט לענינים מקומיים:
אומר תחילה, כי מהחומר שבפני לא עולה כי התובע מכחיש את עצם ביצוע העבירה, שענינה חניה שלא כדין, ובכל מקרה לא הוכח בפני כי העבירה לא בוצעה.
לו התביעה היתה נשענת על הכחשת ביצוע העבירה, כי אז המדובר היה בטענה המשיגה על הרשעה פלילית, ובמקרה כזה מקומו של ההליך לא היה בבית משפט שלום או בבית משפט לתביעות קטנות, אלא בבית משפט לענינים מקומיים, וזאת משום שמשמעות טענה כזו הינה למעשה בקשה לביטול הרשעה.
לענין זה ראה ע"א 8080/99 נפתלי וקס ואח' נ' עירית תל אביב, שם נאמר:
"... בפועל, בקשתם של המערערים מבית המשפט אינה אלא לקבוע כי הקנסות בהם חוייבו אינם חוקיים... דברים אלה מחזקים את המסקנה כי תביעתם של המערערים עולה לכדי תקיפה ישירה של פעולות הרשות המנהלית. לאור הוראת סעיף 229 (ח) לחוק סדר הדין הפלילי, שנוסחו הובא לעיל, בקשת המערערים היא למעשה בקשה לביטול הרשעתם. ... אין לתקוף בהליך אזרחי תוצאותיו של הליך פלילי ... על המערערים להעלות את טענותיהם בהליכים שנקבעו לכך בחוק סדר הדין הפלילי."
כאמור התובע אינו משיג על עצם ההרשעה בבחינת הכחשת העבירה ואשר על כן אין מקומו של הדיון בבית המשפט לענינים מקומיים.
סמכות בית המשפט השלום - וממילא בימ"ש לתביעות קטנות:
שקילת מכלול החומר שבפני מעלה כי עילת התביעה מתבססת על טענת התיישנות.
לטענת התובע, לכתחילה לא קיבל כלל את הדו"ח המקורי, ובמועד בו ננקטו הליכי ביצוע כבר חלפו שש שנים מאז ביצוע עבירת החניה.
משזוהי עילת התביעה הרי מוצאת אני כי מוסמך בית משפט שלום וכן מוסמך בית משפט לתביעות קטנות לדון בתביעה.
לענין זה ראה ע"פ 3482/99 אריה פסי נ' מדינת ישראל, תקדין עליון, 1999 (4), 345 שם דן בית המשפט העליון בשאלה לאיזה ערכאה נתונה הסמכות לדון בטענת התיישנות של קנס שהוטל בגין עבירת תעבורה שהיא עבירת ברירת משפט, על פי הודעת תשלום קנס.
בית המשפט העליון קובע שם כי הסמכות לדון בשאלת התיישנות קנס מסורה לבית משפט אזרחי.
אשר על כן לבית המשפט לתביעות קטנות קמה הסמכות לדון בתביעה.
בנסיבות אלה אינני מקבלת את טענת חוסר הסמכות לדון בתביעה והתביעה תידון לגופא.
ולגופה של הטענה:
תקופת ההתיישנות:
עסקינן בדו"ח שהוטל בגין עבירת חניה, שהיא עבירת ברירת משפט - עבירה מסוג חטא.
מי שאינו משלם את הקנס ואינו מבקש לבטלו ואינו מודיע על רצונו להישפט, הרי לאחר חלוף פרק הזמן המצויין בדו"ח לבצוע אחת מהפעולות הנ"ל, רואים אותו כמי שהורשע בדינו, וזה יהיה המועד בו נעשה פסה"ד לחלוט.
ראה לענין זה סעיף 10 לחסד"פ שזה לשונו:
"עונש שהוטל לא יתחילו בביצועו, ואם נפסק ביצועו לא ימשיכו בו, אם מיום שפסה"ד נעשה לחלוט, או מיום ההפסקה, הכל לפי המאוחר יותר עברו -
1. בפשע ...
2. בעוון ...
3. בחטא - 3 שנים."
אין מחלוקת כי ממועד ביצוע הקנס ("פסה"ד" לצורך העניין) ועד לנקיטת הליכי הביצוע שבעקבותיהם שילם התובע את הקנס וההפרשים, חלפו למעלה משלוש שנים.
עם זאת, נותרה עדיין השאלה אם ארעו, במהלך התקופה ממועד פסק הדין (או התגבשות הדו"ח לכלל פסק דין חלוט), ועד למועד נקיטת הליכי הביצוע, ארועים אשר יש בהם כדי לקטוע את מרוץ ההתיישנות.
שקילת מכלול החומר שבפני מביאה אותי למסקנה, כי השתלשלות העניינים מעידה כי נשלחו הודעות מרובות מפקידה לפקידה אשר יש בהן כדי לקטוע את מרוץ ההתיישנות.
תחילתן של ההודעות בהצמדת הודעת הדו"ח על רכב התובע והמשכן במצבור של הודעות שנשלחו לתובע באמצעות הדואר הרשום ולענין זה ראה הנספחים שצורפו לכתב ההגנה.
חזקת המסירה:
תקנה 44 א לתקנות סדר הדין הפלילי מקימה את חזקת המסירה, וזאת בהתמלא התנאים הקבועים בתקנה.
וזה לשונה של תקנה 44 א:
"44א. חזקת מסירה (תיקון: תשמ"ב (4), תשנ"ו, תשנ"ט)
בעבירות תעבורה שעליהן חל סעיף 239 א לחוק ובעבירות קנס רואים את ההודעה על ביצוע העבירה, ההודעה לתשלום קנס או ההזמנה למשפט לענין עבירת קנס כאילו הומצאה כדין גם בלא חתימה על אישור המסירה, אם חלפו 15 ימים מיום שנשלחה בדואר רשום, זולת אם הוכיח הנמען שלא קיבל את ההודעה או את ההזמנה מסיבות שאינן תלויות בו ולא עקב המנעותו מלקבלן".
כעולה מתקנה 44 א האמורה לעיל, מוטל על התובע דכאן להוכיח כי לא קיבל את ההודעה או את ההזמנה "מסיבות שאינן תלויות בו".
לא די בהעלאת טענה סתמית, לפיה ההודעה או ההזמנה לא הגיעו.
מנגד, די בכך שהרשות תציג תעוד לפיו ההודעה או ההזמנה נשלחו בדואר רשום ואו אז עובר הנטל לשכם התובע לשכנע את בית המשפט כי לא קיבלם.
טענה סתמית המועלית ע"י התובע, לפיה לא קיבל את ההזמנה או את ההודעה, לא די בה כדי להרים את הנטל הנדרש לצורך סתירת החזקה.
במקרה שלפני, מצבור ההודעות, כעולה מהמסמכים שצורפו, מחזק במקרה זה קיומה של חזקת המסירה, כאשר התובע לא הרים את הנטל לסתור חזקה זו.
לענין זה ראה המסמכים שצורפו ע"י הנתבעת ומהם עולה כי הנתבעת שיגרה אל התובע הודעות בדואר רשום בפרקי זמן שונים ובהיקף משמעותי.
כל שהתובע מעלה כנגד משלוח מצבור כה משמעותי של הודעות, הינה טענה סתמית שעניינה הבעת תמיהה מדוע הנתבעת לא הוטרדה מהשאלה כי דברי הדואר אינם ניטלים על ידו.
אינני סבורה, כי מתפקידה של הרשות "להיות מוטרדת" מהמנעות התובע מליטול את דברי הדואר, שהרי הרציונל העומד מאחורי חזקת המסירה הינו, בין השאר, מינהג הרווח לעתים שלא ליטול דברי דואר המגיעים מהרשות. מי שנמנע באופן שיטתי תקופה ארוכה מליטול דברי דואר, אינו יכול לבוא בטרוניה לרשות על כך שהיא אינה מתחקה אחרי התנהלותו זו.
גם לסברתו של התובע לפיה משלא נענה לפניותיו סבר כי הן נענו אין על מה לסמוך. שהרי כל עוד לא הודע לו ע"י הרשות כי פנייתו נענתה, הרי ההודעה הקובעת הינה ההודעה האחרונה שנשלחה לו טרם פניותיו, ודהיינו, הודעת החיוב.
כך או כך, לא נסתרה חזקת המסירה באשר למכלול ההודעות שנשלחו כעולה מהתעוד שהוגש על ידי הנתבעת וממילא יש בהודעות החוזרות והנשנות כדי לקטוע את מרוץ ההתיישנות.
סופו של דבר שהשתכנעתי כי הנתבעת שיגרה אל התובע הודעות בדואר רשום בפרקי זמן המונעים את התיישנות העבירה ואת התיישנות העונש, ואשר על כן, קמה החזקה הקבועה, כי התובע קיבל את דברי הדואר.
אשר על כן אני דוחה את טענת ההתיישנות וקובעת כי לא חלה במקרה זה התיישנות.
בנסיבות אלה, הליכי הביצוע שננקטו ע"י הרשות כלפי התובע בוצעו כדין ולא קמה לתובע כל עילה להשבת הסכום ששילם לנתבעת.
ממילא גם לא קמה כל עילה לחיוב הנתבעת בפיצויים כנטען בכתב התביעה.
סופו של דבר שהתביעה נדחית תוך חיוב התובע בהוצאות הנתבעת בסך של 250 ש"ח אשר ישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 15.8.06 ועד התשלום המלא בפועל.
5129371
54678313
המזכירות תעביר לצדדים.
5129371
54678313
דסקין נירה 54678313-1376/06
ניתנה היום ה' באב, תשס"ו (30 ביולי 2006) בלשכתי, בהעדר הצדדים.
נירה דסקין, שופטת
{קלדנית - רוני ט.}
נוסח מסמך זה כפוף לשינויי ניסוח ועריכה
תק 001376/06
בית משפט לתביעות קטנות פ"ת
30/07/2006
תאריך:
כב' השופטת דסקין נירה
בפני:
אליהב יוסף
בעניין:
התובע
נ ג ד
עירית פתח תקוה- רשות החניה העירונית
הנתבעת
פסק דין
זוהי תביעה להחזר תשלומים ששילם התובע בגין דו"ח חניה - (מדובר בתשלומים הכוללים קרן והפרשי פיגורים) - וכן לפיצויים בגין עוגמת נפש ואובדן זמן שנגרמו לתובע לטענתו בגין הדו"ח הכל כמפורט בתביעה.
לטענת התובע, קיבל לראשונה בחודש מרץ 2004 את הדו"ח מושא התביעה אשר הופק ע"י הנתבעת.
מדובר בדו"ח בגין עבירת חניה אשר כעולה מהדו"ח בוצעה עוד בחודש דצמבר 1997. סכום קרן הדו"ח 70 ש"ח.
התובע פנה בכתב לנתבעת בסמוך לאחר קבלת הדרישה הכספית וביקש לבטל את הדו"ח והחיובים על פיו, זאת כיוון שחלפו 6 שנים מאז ביצוע עבירת החניה.
לטענת התובע, פנייתו לא נענתה, ומשכך סבר כי אכן פנייתו נענתה והדו"ח בוטל.
להפתעתו בחודש ספטמבר 2005, וכן בחודש נובמבר 2005, קיבל מהנתבעת דרישות נוספות לתשלום חוב קנס החניה, שסכומו תפח בינתיים לסך של 378 ש"ח.
כל נסיונותיו ליצור קשר עם הנתבעת כשלו. וסופו של דבר שכחודשיים לאחר קבלת הדרישה האחרונה הגיעו לביתו אנשי ההוצאה לפועל לצורך ביצוע הליכי גבייה (עיקולים) ובנסיבות אלה נאלץ לשלם את הסכום הנדרש. בעקבות זאת פנה לנתבעת בבקשה לביטול הדו"ח.
התכתבות בנושא זה של החזרת הסכום לא נשאה פרי ומכאן התביעה המורכבת כאמור מהסכום ששולם על ידי התובע בגין הדו"ח - 779 ש"ח, וכן מסכום פיצוי בגין אובדן זמן, עוגמת נפש, בושת פנים, בסך כולל של 3,000 ש"ח.
הנתבעת מעוררת טענה מקדמית של חוסר סמכות מקומית, כאשר לטענתה ההליך הנכון בו היה על התובע לנקוט הינו בית משפט לענינים מקומיים.
לטענת הנתבעת, החנה התובע את רכבו בתחומי שיפוטה, מבלי לשלם את אגרת החניה, ולכן הוצמד לרכבו דו"ח, ובהמשך נשלחה דרישה לתשלום כדין.
בהמשך משלא מילא התובע אחר הדרישה כדין, נשלחו לו התראות רבות וכן הודעות רבות בכתב, ולמרות זאת לא שילם התובע את חובו, אלא במועד המאוחר כפי שמוצהר על ידו.
עוד טוענת הנתבעת כי בהעדר כפירה בעצם ביצוע עבירת החניה, הרי מה שנותרה היא טענת ההתיישנות.
לשיטת הנתבעת, טענה זו נועדה להידחות משום שמשלוח הדרישות במהלך כל התקופה קוטע את מירוץ ההתיישנות, וממילא הדו"ח לא התיישן, וגבייתו היתה כדין.
עיינתי בכתבי הטענות, בנספחים בפסיקה הרלבנטית ושמעתי טיעוני הצדדים.
הסמכות:
שאלת הסמכות נגזרת ממהות עילת התביעה והטענות העובדתיות עליהן נשענת התביעה.
סמכות בית המשפט לענינים מקומיים:
אומר תחילה, כי מהחומר שבפני לא עולה כי התובע מכחיש את עצם ביצוע העבירה, שענינה חניה שלא כדין, ובכל מקרה לא הוכח בפני כי העבירה לא בוצעה.
לו התביעה היתה נשענת על הכחשת ביצוע העבירה, כי אז המדובר היה בטענה המשיגה על הרשעה פלילית, ובמקרה כזה מקומו של ההליך לא היה בבית משפט שלום או בבית משפט לתביעות קטנות, אלא בבית משפט לענינים מקומיים, וזאת משום שמשמעות טענה כזו הינה למעשה בקשה לביטול הרשעה.
לענין זה ראה ע"א 8080/99 נפתלי וקס ואח' נ' עירית תל אביב, שם נאמר:
"... בפועל, בקשתם של המערערים מבית המשפט אינה אלא לקבוע כי הקנסות בהם חוייבו אינם חוקיים... דברים אלה מחזקים את המסקנה כי תביעתם של המערערים עולה לכדי תקיפה ישירה של פעולות הרשות המנהלית. לאור הוראת סעיף 229 (ח) לחוק סדר הדין הפלילי, שנוסחו הובא לעיל, בקשת המערערים היא למעשה בקשה לביטול הרשעתם. ... אין לתקוף בהליך אזרחי תוצאותיו של הליך פלילי ... על המערערים להעלות את טענותיהם בהליכים שנקבעו לכך בחוק סדר הדין הפלילי."
כאמור התובע אינו משיג על עצם ההרשעה בבחינת הכחשת העבירה ואשר על כן אין מקומו של הדיון בבית המשפט לענינים מקומיים.
סמכות בית המשפט השלום - וממילא בימ"ש לתביעות קטנות:
שקילת מכלול החומר שבפני מעלה כי עילת התביעה מתבססת על טענת התיישנות.
לטענת התובע, לכתחילה לא קיבל כלל את הדו"ח המקורי, ובמועד בו ננקטו הליכי ביצוע כבר חלפו שש שנים מאז ביצוע עבירת החניה.
משזוהי עילת התביעה הרי מוצאת אני כי מוסמך בית משפט שלום וכן מוסמך בית משפט לתביעות קטנות לדון בתביעה.
לענין זה ראה ע"פ 3482/99 אריה פסי נ' מדינת ישראל, תקדין עליון, 1999 (4), 345 שם דן בית המשפט העליון בשאלה לאיזה ערכאה נתונה הסמכות לדון בטענת התיישנות של קנס שהוטל בגין עבירת תעבורה שהיא עבירת ברירת משפט, על פי הודעת תשלום קנס.
בית המשפט העליון קובע שם כי הסמכות לדון בשאלת התיישנות קנס מסורה לבית משפט אזרחי.
אשר על כן לבית המשפט לתביעות קטנות קמה הסמכות לדון בתביעה.
בנסיבות אלה אינני מקבלת את טענת חוסר הסמכות לדון בתביעה והתביעה תידון לגופא.
ולגופה של הטענה:
תקופת ההתיישנות:
עסקינן בדו"ח שהוטל בגין עבירת חניה, שהיא עבירת ברירת משפט - עבירה מסוג חטא.
מי שאינו משלם את הקנס ואינו מבקש לבטלו ואינו מודיע על רצונו להישפט, הרי לאחר חלוף פרק הזמן המצויין בדו"ח לבצוע אחת מהפעולות הנ"ל, רואים אותו כמי שהורשע בדינו, וזה יהיה המועד בו נעשה פסה"ד לחלוט.
ראה לענין זה סעיף 10 לחסד"פ שזה לשונו:
"עונש שהוטל לא יתחילו בביצועו, ואם נפסק ביצועו לא ימשיכו בו, אם מיום שפסה"ד נעשה לחלוט, או מיום ההפסקה, הכל לפי המאוחר יותר עברו -
1. בפשע ...
2. בעוון ...
3. בחטא - 3 שנים."
אין מחלוקת כי ממועד ביצוע הקנס ("פסה"ד" לצורך העניין) ועד לנקיטת הליכי הביצוע שבעקבותיהם שילם התובע את הקנס וההפרשים, חלפו למעלה משלוש שנים.
עם זאת, נותרה עדיין השאלה אם ארעו, במהלך התקופה ממועד פסק הדין (או התגבשות הדו"ח לכלל פסק דין חלוט), ועד למועד נקיטת הליכי הביצוע, ארועים אשר יש בהם כדי לקטוע את מרוץ ההתיישנות.
שקילת מכלול החומר שבפני מביאה אותי למסקנה, כי השתלשלות העניינים מעידה כי נשלחו הודעות מרובות מפקידה לפקידה אשר יש בהן כדי לקטוע את מרוץ ההתיישנות.
תחילתן של ההודעות בהצמדת הודעת הדו"ח על רכב התובע והמשכן במצבור של הודעות שנשלחו לתובע באמצעות הדואר הרשום ולענין זה ראה הנספחים שצורפו לכתב ההגנה.
חזקת המסירה:
תקנה 44 א לתקנות סדר הדין הפלילי מקימה את חזקת המסירה, וזאת בהתמלא התנאים הקבועים בתקנה.
וזה לשונה של תקנה 44 א:
"44א. חזקת מסירה (תיקון: תשמ"ב (4), תשנ"ו, תשנ"ט)
בעבירות תעבורה שעליהן חל סעיף 239 א לחוק ובעבירות קנס רואים את ההודעה על ביצוע העבירה, ההודעה לתשלום קנס או ההזמנה למשפט לענין עבירת קנס כאילו הומצאה כדין גם בלא חתימה על אישור המסירה, אם חלפו 15 ימים מיום שנשלחה בדואר רשום, זולת אם הוכיח הנמען שלא קיבל את ההודעה או את ההזמנה מסיבות שאינן תלויות בו ולא עקב המנעותו מלקבלן".
כעולה מתקנה 44 א האמורה לעיל, מוטל על התובע דכאן להוכיח כי לא קיבל את ההודעה או את ההזמנה "מסיבות שאינן תלויות בו".
לא די בהעלאת טענה סתמית, לפיה ההודעה או ההזמנה לא הגיעו.
מנגד, די בכך שהרשות תציג תעוד לפיו ההודעה או ההזמנה נשלחו בדואר רשום ואו אז עובר הנטל לשכם התובע לשכנע את בית המשפט כי לא קיבלם.
טענה סתמית המועלית ע"י התובע, לפיה לא קיבל את ההזמנה או את ההודעה, לא די בה כדי להרים את הנטל הנדרש לצורך סתירת החזקה.
במקרה שלפני, מצבור ההודעות, כעולה מהמסמכים שצורפו, מחזק במקרה זה קיומה של חזקת המסירה, כאשר התובע לא הרים את הנטל לסתור חזקה זו.
לענין זה ראה המסמכים שצורפו ע"י הנתבעת ומהם עולה כי הנתבעת שיגרה אל התובע הודעות בדואר רשום בפרקי זמן שונים ובהיקף משמעותי.
כל שהתובע מעלה כנגד משלוח מצבור כה משמעותי של הודעות, הינה טענה סתמית שעניינה הבעת תמיהה מדוע הנתבעת לא הוטרדה מהשאלה כי דברי הדואר אינם ניטלים על ידו.
אינני סבורה, כי מתפקידה של הרשות "להיות מוטרדת" מהמנעות התובע מליטול את דברי הדואר, שהרי הרציונל העומד מאחורי חזקת המסירה הינו, בין השאר, מינהג הרווח לעתים שלא ליטול דברי דואר המגיעים מהרשות. מי שנמנע באופן שיטתי תקופה ארוכה מליטול דברי דואר, אינו יכול לבוא בטרוניה לרשות על כך שהיא אינה מתחקה אחרי התנהלותו זו.
גם לסברתו של התובע לפיה משלא נענה לפניותיו סבר כי הן נענו אין על מה לסמוך. שהרי כל עוד לא הודע לו ע"י הרשות כי פנייתו נענתה, הרי ההודעה הקובעת הינה ההודעה האחרונה שנשלחה לו טרם פניותיו, ודהיינו, הודעת החיוב.
כך או כך, לא נסתרה חזקת המסירה באשר למכלול ההודעות שנשלחו כעולה מהתעוד שהוגש על ידי הנתבעת וממילא יש בהודעות החוזרות והנשנות כדי לקטוע את מרוץ ההתיישנות.
סופו של דבר שהשתכנעתי כי הנתבעת שיגרה אל התובע הודעות בדואר רשום בפרקי זמן המונעים את התיישנות העבירה ואת התיישנות העונש, ואשר על כן, קמה החזקה הקבועה, כי התובע קיבל את דברי הדואר.
אשר על כן אני דוחה את טענת ההתיישנות וקובעת כי לא חלה במקרה זה התיישנות.
בנסיבות אלה, הליכי הביצוע שננקטו ע"י הרשות כלפי התובע בוצעו כדין ולא קמה לתובע כל עילה להשבת הסכום ששילם לנתבעת.
ממילא גם לא קמה כל עילה לחיוב הנתבעת בפיצויים כנטען בכתב התביעה.
סופו של דבר שהתביעה נדחית תוך חיוב התובע בהוצאות הנתבעת בסך של 250 ש"ח אשר ישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 15.8.06 ועד התשלום המלא בפועל.
5129371
54678313
המזכירות תעביר לצדדים.
5129371
54678313
דסקין נירה 54678313-1376/06
ניתנה היום ה' באב, תשס"ו (30 ביולי 2006) בלשכתי, בהעדר הצדדים.
נירה דסקין, שופטת
{קלדנית - רוני ט.}
נוסח מסמך זה כפוף לשינויי ניסוח ועריכה
פסק הדין המלא באתר הרשות השופטת:
http://www.court.gov.il
http://www.court.gov.il
