eli-doron@taxlawyers.co.il
משיבה 1, עץ בן-אבו בע"מ (להלן - המשיבה 1 או החברה), הנה חברה פרטית, אשר הוקמה בשנת 1991 ועסקה בשיווק דלתות ונגרות בניין. המשיב 2 (להלן - המשיב) והמשיבה 3 (להלן - המשיבה), הנם בני-זוג לשעבר אשר הקימו את החברה וניהלוה מיום היווסדה.
נגד המשיבים הוגש כתב אישום בגין ביצוע עבירות של אי העברת מס שנוכה לפי סעיף 112 לפקודת מס הכנסה (" הפקודה"), והמשיבים 2 ו- 3 הואשמו מכוח אחריותם כמנהלים פעילים במשיבה 1.
מאז ייסוד החברה, ניהלוה המשיבים במשך שנים כעסק משגשג, תוך קיום כל חובותיהם לשלטונות המס ולרשויות השונות, עד לביצוע העבירות הנדונות, אשר נבעו כתוצאה ממשבר כלכלי קשה וממושך שפקד את החברה החל מסוף שנת 1997, זאת בעקבות המיתון שפקד את המשק. נוכח המשבר הנ"ל, לא העבירה החברה לפקיד השומה את כספי המס שנוכו מעובדיה ומקבלני-המשנה שלה החל מחודש יוני 1998 ועד לחודש אוגוסט 1999, וכן במהלך החודשים פברואר עד אפריל 2000. בתקופות אלה קיוו המשיבים, ואף האמינו, כי יתגברו על המשבר הכלכלי, והעדיפו שלא להפסיק את פעילות החברה - הפסקה שעלולה הייתה לגרום לפיטורים של כחמישה-עשר עובדים.
במהלך התקופה, הזרימו המשיבים 2 ו-3 כספים לחברה ממקורות שונים.
משנתחוור, כי לא ניתן להבריא את החברה מהמשבר הכלכלי העמוק שאליו נקלעה, הופסקה פעילותה בחודש אפריל 2000, וזאת לאחר מימוש נכסיהם של המשיב והמשיבה, ומכירת ביתם ששועבד לבנק, ומאז השניים חסרי כל.
סעיף 219 לפקודה קובע כעבירה פלילית מחדל של אי-העברה לפקיד השומה של מס שנוכה במקור, זאת " בלי הצדק סביר" למחדל זה. עוד מורה הסעיף, כי הטוען להצדק סביר בעניין זה - עליו הראיה. סעיף 224א לפקודה מחיל את האחריות, לעבירה לפי סעיף 219 לפקודה, בין השאר, גם על " מנהל פעיל" של חברה שביצעה עבירה כאמור, אם לא הוכיח הלה אחת משתי אלה: כי העבירה נעברה שלא בידיעתו; וכי נקט בכל האמצעים הסבירים להבטחת מניעת העבירה.
המשיבים לא חלקו על כך שהחברה ניכתה מס הכנסה במקור ממשכורות עובדיה ומהתשלומים לקבלני-המשנה שלה, כמפורט בכתב-האישום, וכי כספי המס שנוכו לא הועברו לפקיד השומה. עיקר המחלוקת בדיון בערכאה הראשונה - כמו בדיון לפנינו בערכאת הערעור - התמקדה בשאלה האם היה לחברה "הצדק סביר" לנהוג כפי שנהגה.
בהכרעת-הדין קבע בית-משפט קמא, על-יסוד עדויותיהם של המשיב והמשיבה, כי כספי המס שנוכו במקור לא הועברו לפקיד השומה על-רקע המצב הכלכלי האנוש לו נקלעה החברה, כי המשיב והמשיבה המשיכו להפעיל את החברה במטרה להצילה ולמנוע את פיטורי עובדיהם המסורים, וכי השניים האמינו שמצבה הכלכלי של החברה ישתפר והתכוונו להעביר את כספי המס לפקיד השומה בעתיד.
בית-משפט קמא היה ער לפסיקת בית-המשפט העליון ברע"פ 4844/00 ברקאי ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(2) 57, לפיה "ההצדק הסביר" לא חל על מצבים שבהם הפרט מעכב כספי המסים בידיו במטרה למנוע התמוטטות כלכלית. עם זאת סבר בית-משפט קמא, כי הפסיקה האמורה איננה בגדר הלכה פסוקה המחייבת, לפי סעיף 20(ב) לחוק-יסוד: השפיטה, שכן הדברים נאמרו, לשיטתו, למעלה מן הנדרש לצורך ההכרעה באותו הליך.
בהידרשו לפרשנות המונח "הצדק סביר" התמקד בית-משפט קמא בסיטואציה שבה עומד נישום לפני ברירה "להיות או לחדול", קרי - כאשר הוא נקלע לצומת דרכים שבו משמעות העברת כספי הניכויים לפקיד השומה הנה סגירה מיידית של העסק.
לשיטתו של בית-משפט קמא, בתרחיש מסוג זה יש משום "הצדק סביר" בעיכוב העברת כספי המס לפקיד השומה, זאת מחמת האינטרס הציבורי במובנו הרחב. לגרסתו, מסר שיחייב את העוסק להעדיף את תשלום המס על פני הצלת עסקו, עלול לגרום להתמוטטות עסקים, לפגוע במעגל העובדים, ובסופו של דבר - בתגובת שרשרת - אף להסב נזק ניכר לחברה ולשלטונות המס.
לפיכך, החליט בית המשפט קמא לזכות את שלושת המשיבים מעבירות שיוחסו להם בעניין זה.
בערעור, טענה המדינה כי טעה בית-משפט קמא בהתייחסו לאמרתו האמורה של בית-המשפט העליון בפסק-הדין בעניין ברקאי (לעיל) כאמרת אגב בלתי מחייבת. עוד היא טוענת, כי טעה בית-משפט קמא כאשר יצק תוכן לא ראוי למונח "הצדק סביר".
לעומתה המשיבים בקשו לאמץ את פסק-דינו של בית-המשפט קמא מטעמיו - הן בעניין המבחנים להחלת ה "הצדק הסביר" והן בדבר ישום מבחנים אלו על המקרה הנדון, עת השקיעו המשיבה והמשיב את כל כספם הפרטי לתכלית של הבראת העסק ואף נטלו הלוואות בשיעורים ניכרים למטרה זו. לגרסתם, מבחנים אלו אינם עומדים בסתירה להלכת ברקאי.
בקבלו את הערעור, קבע בית המשפט המחוזי כדלקמן:
הוראת החיקוק העונשית שבסעיף 219 לעיל, נועדה לחיזוקו של כלי המיסוי האמור של ניכוי במקור, לאכיפתו האפקטיבית ולהגנה על רכוש הציבור מפני עיכוב שלא כדין של כספים המגיעים לאוצר המדינה (ראו והשוו: רע"פ 26/97 לקס נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(2) 673, 690).
על-רקע התכלית החקיקתית שביסוד סעיף 219 לפקודה, אשר בוארה לעיל, לא ראתה הפסיקה כ "הצדק סביר" לצורך סעיף 219 לפקודה, עיכוב העברת כספי מיסים שנוכו במקור, אשר נבע ממצוקה כלכלית קשה שנועדה למנוע קריסה כלכלית.
משכך, אין לקבל את הגישה שהציע בית-משפט קמא להחלת "ההצדק הסביר", הן בהיבט הדיוני - הואיל והוא עומד בסתירה לפסיקת בית-המשפט העליון, והן בהיבט המהותי - היות שמבחן זה מאפשר לנישום לשלוח ידו (למטרותיו הכלכליות) בכספי הציבור המופקדים בידו בנאמנות (כפי שנהגו המשיבים בענייננו במהלך תקופה לא קצרה), ואף מעורר חשש שרשויות המס לא תקבלנה את הכספים אם הנישום ייקלע למצב של חדלות-פירעון (כפי שאירע במקרה דנן).
לפיכך נקבע כי בית המשפט קמא טעה במבחניו בעניין "ההצדק הסביר" בכלל, ובפרט בעניינם של המשיבים.
בית המשפט קבע כי מצוקה כלכלית אינה מהווה הצדק סביר לאי העברת ניכויים ותשלום מע"מ, ממכלול הטעמים האמורים, בית המשפט קיבל את ערעור המדינה והרשיע את שלושת המשיבים בכל העבירות שיוחסו להם בכתב-האישום, והורה על החזרת התיק לבית משפט השלום לשם גזירת דינם של הנאשמים.
רמת גן: רח´ החילזון 12, (בית הקריסטל)
טל´: 03-6127446, פקס: 03-6127449
חיפה: שדרות המגינים 58
טל´: 04-8526693 פקס: 04-8555976
שאלות לגבי המאמר ניתן להעביר למייל:
eli-doron@taxlawyers.co.il
הכותבים הינם שותפים במשרד דורון, טיקוצקי, עמיר, מזרחי - עורכי דין ונוטריון, המתמחה במשפט מסחרי ומיסויי. המשרד החל לפעול בחיפה, וכיום פועל בכל רחבי הארץ באמצעות משרדים ברמת גן ובטבריה. במשרד כ-40 משפטנים, בנוסף לצוות המומחים (רו"ח ויועץ-פנסיוני) והצוות האדמיניסטרטיבי.
רמת-גן: החילזון 12, (בית הקריסטל) טל': 03-6127446,
חיפה: שד' המגינים 58
טל': 04-8526693,
טבריה: הירדן 100א'
טל': 04-6717201,
רומניה-בוקרשט: רח' דומינטה אנסטסיה 10/2
פעילות המשרד כוללת פעילות מסחרית ומיסויית בינלאומיות מקיפה ללווי עסקאות מסחריות ועסקאות נדל"ן בבגרמניה, רומניה, בולגריה, גאורגיה (גרוזיה), הונגריה, פולין, ארגנטינה, ברזיל ועוד.
שאלות נא שלחו למייל:
eli-doron@taxlawyers.co.il
מקור המאמר: www.Articles.co.il - מאמרים לשימוש חופשי
כלים שימושיים למאמר: פרסם את המאמר
 הדפס את המאמר
 שלח לחבר
 קישור ישיר למאמר
 פניה לכותב המאמר
 דווח מאמר בעייתי
|
