המחזה שהוצג בפסטיבל ישראל 2007 הוא שיתוף פעולה בין אנסמבל תיאטרון הרצליה ותיאטרון העירוני חיפה וכעת
מוצג ברחבי המדינה.
המחזה עוסק בהטלת הפצצה האטומית בהירושימה בתום מלחמת העולם השניה.
זהו בימוי מיוחד במינו המאחד כמה מישורים בזמנים שונים כדי להבהיר את הנושא וכדי להביע מחאה שקטה כל שהיא נגד המדענים והפוליטיקאים כאחד.
המישורים הם אמריקאי צעיר המתענין בנושא ורוצה לבקר ולראות במו עיניו מה קרה בהירושימה.
אשה יפנית קורבן הפצצה המספרת בגוף ראשון על מה שעברה .
מישורים נוספים הם זוג, ספק יפני ספק בינלאומי הנוהג כמצווה עליו על ידי התעמולה השלטונית שתפקידה כביכול להגן על האזרח וספרן אמריקאי המשמש כתזכורת סטטיסטית וסופר את החללים מהפצצה ומהמלחמה בכל מדינה ומדינה.
אינשטיין הזהיר מתוצאות הפיתוח המדעי אך לנגד עיניו הפיתוח עמד כדבר לטובת האנושות ולמענה.
אנו שומעים את הסטטיסטיקה,מספר הקורבנות מהמלחמה ומספר הקורבנות מהפצצה ונשאלת השאלה המתבקשת מה עדיף מלחמה קונבנציונלית ארוכת טווח הנמשכת שנים עם הרבה מאוד קורבנות בנפש וסבל למיליונים או שימוש במדע ובמקרה זה בפצצת האטום שעם הטלתה שמה קץ מידי למלחמה וגבתה יחסית קורבנות מעטים וסבל לאוכלוסיה באזור מצומצם מאוד.
מה הניע את ארה"ב להשתמש בפצצת האטום כמעט בתום המלחמה כשכבר היה ידוע כי גרמניה הובסה והמלחמה עומדת להסתיים.
האם פוליטיקאי שם לב לאזהרת המדען כשמשהו עשוי או עלול לשרת את מטרתו.
האם הוא ציני ונובע מהשנאה התהומית של האמריקאי כלפי הצהוב המלוכסן היפני.
הפצצה ישנה ,הושקעו בפיתוחה משאבים רבים וצריך להצדיק הוצאות אלו.
המחבר והעיבודים שנעשו קלעו למטרה ומזכירים לנו מה שהיה ומה יכול לקרות אם פוליטיקאים פנטיים המכינים את הפצצה הבאה יגיעו למסקנה שכספים שהושקעו צריך להשתמש בהם ולא שכל ההשקעה תרד לטמיון.
האם המטרה יכולה לקדש כל אמצעי.
המחזה משאיר משקע רב וחומר למחשבה.
כל השחקנים עבדו קשה מבחינה ריגשית והיו מצוינים.
זאת היתה עבודה מעולה הן שלהם והן של הבמאי .הוא הצליח לבנות הצגה מרתקת,מענינת הנראית כרצף אחד למרות המעברים החדים ממישור למישור הגורמים לכך שההצגה נראית ומתקבלת כאילו והיא מורכבת מקטעים קטעים.
סלווה נקארה משחקת ברגש רב את האישה היפנית שאיבדה את כל עולמה.
אורי רביץ במשחק מצויין משחק את מוסר הוראות השלטון לאזרחים כדי לשמור על בטחונם ומצד אחר אותו שלטון גורם לאזרחים להרס טוטאלי. הוא מצטט מילים בהן יש עירבוב בין הרס לבטחון,הרג ושמירת החיים.הוא מרשים בהופעתו זו.
ליאת גורן ומוטי כץ הם האזרחים.צחוק הגורל הוא שהם משמשים כחיילי עופרת למטרות השלטון.משחקם הוא טראגי-קומי המשלב תמימות וכניעה ומוגש בצורה גרוטסקית במקצת אך מעולה.
סילביה דרורי ורותי בורנשטיין הן שתי צעירות יפניות שלא עברו את טראומת פצצת האטום והן תמימות וככרוז מדקלמות במוזיאון השלום את מה שקרה כשכל הענין אינו מרגש אותן וכאילו אינו נוגע להן כלל.
יוסף אבו ורדה הנו הספרן המזכיר את קורבנות המלחמה.משחקו מצויין, הבעתי ודבריו מזעזעים.
גיא מסיקה הנו הסטודנט החוקר שיחד עם משחקו הטוב משמיע בקול ערב לאוזן שירים להפגת המתח. הוא כתב את המוסיקה להשיר "כוכב אחד לכולנו" למילותיו של מחבר המחזה.
התפאורה-עמית דרורי -במה ריקה שבה כמה שולחנות,כיסאות ומיטה ובהמשך מקלט מאולתר יפה ותכליתית.
לראות או לא לראות:לראות ,לזכור,לחשוב ועל המחליטים להחליט בהתאם.
נכתב על ידי elybikoret , 22/6/2008 09:26
elybikoret
מקור המאמר: www.Articles.co.il - מאמרים לשימוש חופשי
כלים שימושיים למאמר: פרסם את המאמר
 הדפס את המאמר
 שלח לחבר
 קישור ישיר למאמר
 פניה לכותב המאמר
 דווח מאמר בעייתי
|
