היא הייתה יפה, פניה צחורות. הזכירה לי שושנה חיוורת. הכרנו בתחנת האוטובוס שליד בית החרושת "עלית" ברמת גן. היא הייתה כבת שמונה-עשרה, ואני כבן עשרים. עיניה היו גדולות, חומות ועצובות מאוד. דווקא ביום ההוא נראתה שמחה כשפניתי אליה באמתלה שקופה, וללא גינונים מיותרים נענתה להצעתי.
עבדנו יחד ב"עלית" שהיה אז בשיא תפארתו כיצרן שוקולד משובח, ושמו יצא למרחקים. לפעמים הייתי משתעשע בדמיונות איך מוכרים את תוצרת `המפעל שלי` גם בקיוסקים נידחים באיי האוקיינוס השקט.
לאחר כמה ימים הובילה אותי לחדרה המסוגף בבית הוריה. שם, בלי שאכיר איש ממשפחתה, ידענו זה את זו. לאחר מעשה הייתה שלווה ושותקת. עיניה נותרו עצובות, ולא ידעתי מה לעשות כדי שגם הן יהיו מוארות ושוקקות כשלי.
בפעם השנייה שבה חציתי את מפתן ביתה, הבחנתי באחד מאחיה שישב על ספת הסלון הארגמנית. פלטתי לכיוונו שלום-שלום חטוף, והיידה לחגיגה המיוחלת בחדר הצנוע. הפעם בחנתי בשעת מעשה את פניה בקפידה. כן, היא יפה וחיוורת. והעיניים, הו העיניים; מהו העצב התהומי ששכן בהן כמו פולש זר, ופצע את האגו השברירי שלי.
כשסוף סוף הגחנו ממאורת האוהבים הקטנה, מצאנו את אמה שעונה על מעקה המרפסת. האישה השמנה החלה לפתע לבכות בדמעות שליש. היא לא טרחה למחות את נחלי הדמעות שזרמו על השמלה השחורה והפשוטה, שבקושי נדחקה לתוכה לפני שעות אחדות. היא רק בכתה ובכתה בשקט, ושפשפה את עיניה שהלכו ותפחו ואדמו.
נבהלתי ונדרכתי. לא הבנתי מה אירע. במוחי זמזמו שאלות טורדניות: האם גם אהובתי הטרייה בוכה כך במסתרים? אולי על כן עיניה השחומות כה גדולות ונוגות? ואולי לכן היא כה חיוורת כדפי מחברות הציור שעליהם אהבתי לשרבט ולצבוע? מה מתחולל במשפחה הקודרת הזו, שאלתי את עצמי.
אהובתי, האח על הספה, ובעיקר האם הבוכייה נראו נבוכים. בינתיים יבש מעיין הדמעות של האם, והיא התעשתה. בלי להישיר מבט התנצלה בקול נמוך ומחוספס ואמרה שאינה חשה בטוב. תוך כדי כך הניחה את כף ידה הבשרנית על לוח לבה, כאילו שם בדיוק טמון כאבה.
כל העניין היה מוזר בעיניי. הרגשתי שעל מעונם מרחף דבר מה מאיים, אפל ומפחיד, אך הדחקתי הכול עמוק פנימה, והתכרבלתי בזרועותיה החסונות של השכחה הזמנית. האירוע כולו צנח אל חדר אפל בתוכי. כך נהגתי בילדותי, אז האמנתי שאם שלא רואים משהו, הוא פשוט חדל מלהתקיים.
לא הייתי צדיק. היו לי סיבות טובות לא לראות ולהבין יותר מדי. הייתי בן עשרים וכבר לגמתי לגימה גדולה מכוס הסבל. רציתי לחגוג את הימים ובעיקר את הלילות. לטרוף מכל הבא ליד, לנגוס בכל פרי תאווה לעיניים. והיא הייתה שם. לצדי. בחדר הפנימי. כמעט כל יום. עירומה וזמינה. אישה אמיתית. צעירה ויפה, בעלת עיניים עצובות ופנים חיוורים. לעזאזל כל העולם וכל האימהות המזילות דמעות של לווייתנים ברגעים הלא נכונים...
למעשה לא נתתי לעצמי דין וחשבון אם אני אוהב אותה באמת, ומה אני בכלל מוכן לעשות למענה. רק הרגשתי שהעולם, לשם שינוי, צוחק אליי מכל הכיוונים. למה לקלקל לעצמי באמצעות חקירות מיותרות בנבכי נפשי? זו החבוטה כבר התענתה דיה באותם מוסדות שאיש מסביבי לא העז לדבר עליהם בגלוי.
אז לא ידעתי שאשאל את עצמי אין-ספור פעמים בשנים הבאות: האם באמת ובתמים אהבתי את השושנה החיוורת שאתה השתעשעתי בחדר הקטן? או שמא הייתי קל דעת - נבל ששיחק ברגשותיה יום אחר יום, וניצל אותה ואת מצוקתה.
בבית החרושת לא נפגשנו כי עבדנו בשתי קומות שונות. הייתי מופקד על מכונה שאותה כיניתי "המפלצת הפולטת". על גבי פס הייצור פלטה מפלצת זו ספלנדידים בודדים, ארוזים לחלוטין ומוכנים להכנסה לקופסאות. בתחתית המפלצת היה מעין פתח שדרכו נפלטו הספלנדידים הפגומים. יש גם כאלה, הרהרתי לעצמי, ועננה חלפה בי.
בקיץ ההוא, בשעות הרגיעה, הייתי שוכב אפרקדן על רצפת הבטון הקרירה מתחת למפלצת, וקולט בידי את השוקולדים הפגומים שפלטה המכונה. הייתי אוכל אותם בכל פה, וחושב על השושנה החיוורת, ועל החדר ההוא, ועל גופה הצעיר והרך המתפתל תחתיי. וידעתי שטוב לי, כי עתה אני שותה לרוויה את נקטר החיים, ואין לדעת מה צופן העתיד...
ביקוריי בחדרה הלכו ותכפו, אבל החיווריינית שלי נעשתה שתקנית יותר מפגישה לפגישה. חזרתי ושאלתי אותה על עצבותה, על בכי אמה ועוד שאלות אישיות רבות מאוד. תחילה התחמקה, אחר הפסיקה כליל לענות לשאלותיי, אבל השתדלה לרצות אותי במעשה האהבה בשתיקה ובהכנעה. לבסוף התייאשתי מלקבל ממנה תשובות, וחשבתי ביני לביני שהיא נערה מוזרה. עם הזמן למדתי להימנע מלשאול, וכיוונתי את עצמי להתרכז במעשינו בהווה.
הקיץ חלף, והעולם התחיל להיראות כעיניה העמוקות והנוגות. חנה סר בעיניי בהדרגה, ואפילו לא הבנתי מדוע. רק הרגשתי שאיני נהנה עוד מהבחורה העצובה והמוזרה, האפופה בסודות שאותם היא מחביאה עם אמה - זו השופכת דמעות לפני אורחים ללא כל בושה.
ביום לא בהיר אחד הודעתי לה שלא ניפגש עוד. בעיניה לא עלתה לחלוחית וגם לא הבעת צער. היא לא נראתה עצובה יותר מהרגיל. נעלבתי מעט. היא נראתה אדישה לחלוטין.
לא פגשתי עוד את השושנה הצחורה. לאחר כשלוש שנים עלה בי לפתע געגוע טורדני לאינטימיות ששררה בינינו, וניסיתי ליצור עמה קשר טלפוני. אחיה מהכורסה הארגמנית ענה לטלפון, ואני שאלתי בהיסוס לשלומה, כאילו עשיתי לה חטא גדול. האח אמר בקול בוגר משפט אחד קצר, שחיבר במוחי בן רגע צמתים מנותקים: "מצטער, אבל אחותי חלתה בסרטן עוד בתיכון, ונפטרה לפני שנתיים".
יליד 1956 * קלינית - חולה במאניה-דפרסיה * נשאתי כ-400 הרצאות * מנחה קבוצות בעמותת אנוש * פרסמתי שתי אוטוביוגרפיות
עוד אודותיי: http://www.tapuz.co.il/blog/userBlog.asp?FolderName=ZVIELROFE
מקור המאמר: www.Articles.co.il - מאמרים לשימוש חופשי
כלים שימושיים למאמר: פרסם את המאמר
 הדפס את המאמר
 שלח לחבר
 קישור ישיר למאמר
 פניה לכותב המאמר
 דווח מאמר בעייתי
|
