אני זוכר כאילו-אתמול איך רבין שר ורקד במסיבות עיתונאים, איך בטון חגיגי-במיוחד הוא מנה את בורות המים אליהם חזרנו מאז המסיבה של אמש. את המיצהלות ומחיאות הכפיים הסוערות, הדורשות הדרן, של הווייברס שאירגנו את מסיבות-בית-סוקולוב האלה. אני זוכר את השיקשוק של בקבוקי המיץ ואף את הרישרושים של מגשי הסנדוויצ'ים, ואת החלחלה שעברה בי (כבר שנים אני מחפש ולא מוצא מילה יותר מדויקת מ'חלחלה') כשהוא הכריז "בית לחם!", "חברון!", "יריחו!".
תרבותית הייתי מהרקע הכי-טוב שיש, עם השכלה יהודית וציונית יותר מאשר רוב-ככל בני גילי, ובכל זאת - ליתר-דיוק ולכן - לא הבנתי מה השמחה הזאת לכם, הרי מדובר היה בהגנה עצמית, לא? כיתור, אין ברירה... אז מאיפה האש הזרה הזאת, לא נתקלתי בה מעולם בשום בית-ספר, בית-כנסת, תנועת-נוער, בשום בית, עיתון, רחוב, איצטדיון, גם לא במועדון הסנוקר. אפילו לא בין החיילים בבקו"ם מחזור פברואר (שמהם נודע לי לראשונה שלא כולם מתלהבים כמוני מ... ס.יזהר, למשל).
אבל הסנדוויצ'ים-של-חתונות מאוד פיתו אותי.
ומיץ אשכוליות "פז".
ובהתחלת המסיבה הן נתנו גם לי.
אחר-כך הן עשו לי פרצוף
עד שבסוף הן בכלל,
זרקו אותי החוצה, כלומר
נגמרו לי הבטריות.
אחרי המלחמה אנשי-החייל שלמדו איתי בתיכון סיפרו לי בחיוך כל מיני סיפורי ביזה. חיוך שהיה מבויש-עד-שובב. ואף הראו לי דוגמיות. ואחרי הצבא, כשעברתי לירושלים, בטיולים היומיומיים לעיר העתיקה בעלי מאורות החומוס שבסימטאות שוק הקצבים היו מדברים איתי כמעט רק על זה. במישרין ובעקיפין, בהכללה ובפרטים, במוחשי ובפרנויה הם דיברו איתי כמעט רק על הביזה.
ואף על פי כן ולמרות מה שכתבתי עד כאן אני טוען שאפשר היה להחזיק מימשל צבאי לדורות רבים, לרווחת כולם. זה היה תלוי בכם, אם במישור האישי והיום-יומי הייתם שווים קצת יותר, קצת תחושת שליחות, גחלילית-לוחשת ממשפחת אור-לגויים, טיפה מהמנהיגות הרוחנית שהציפייה לה מאיתנו היא שהביאה להצהרת בלפור.
למה מימשל צבאי? כי הברירה היתה ותמיד תשאר: או שלטון שלנו או שלטון מלך ירדן. "מדינת העם הפלשתינאי" זה פיקציה, חקיינות של מושגים מערביים-נוצריים, שטיפת מוח, המצאה של התקשורת. יכולנו בקלות להיות שלטון יותר נאור ממלך ירדן. וכמובן שיש לנו אחריות כלפי פליטי 48. לא מקובלת עליי האנלוגיה השלום-עכשוית לקולוניאליזם. האנלוגיה הזאת לא באה אלא להדגיש את תואריכם האקדמאיים ואת האוריינטציה הנוצרית-מישורית המכתיבה את חייכם.
לסיכום
עדיף וכידוע אפשר היה לא לכבוש בכלל.
אם כבר כבשנו אז עדיף היה להחזיר מיד. כל עוד מלך ירדן רצה בגדה אפשר היה לעשות איתו הסכם, לא סתם לצאת, שאפילו זה היה עדיף.
אם כבר נשארנו אז מימשל צבאי בלי אף התנחלות, גם לא בירושלים ("רמת אשכול" ו"גילה" וכו'), עם מינהל אזרחי שאולי היה גורם לאוכלוסיה להעדיף אותנו על מלך ירדן.
כן, הכל חלב שנשפך. אפשר היה. ויצר ההרס של הישות הציונית אולי מוכיח שהיא מפוקפקת-מיסודה, אולי לידתה בחטא.
מאת יצחק שפי
מאמרים, הירהורים, סיפורים ושירים באתר "מארס בעקרב"
כתובת אימייל:
sheffi39@walla.com
שיר צריך להיות גם מאמר.
אבל העיקר שמאמר יהיה גם שיר.
ואם אפשר אז שהוא יהיה גם סיפור.
ובקיצור.
מקור המאמר: www.Articles.co.il - מאמרים לשימוש חופשי
כלים שימושיים למאמר: פרסם את המאמר
 הדפס את המאמר
 שלח לחבר
 קישור ישיר למאמר
 פניה לכותב המאמר
 דווח מאמר בעייתי
|
