פרשת השבוע, פרשת "במדבר" פותחת את הלימוד בחומש במדבר. חומש במדבר קרוי גם בשם חומש הפקודים (באנגלית Numbers). שם זה ניתן להבין כבא לציין את המפקד שבו נפתח החומש. עם-זאת, ייתכן מאוד שהכינוי "פקודים" קשור גם לכך שהשורש פק"ד נפוץ מאוד בחומש במדבר [1]. שאלה ראשונה שעולה בקריאת פרשת השבוע היא מה טעם נקבע המפקד לפתיחת הפרשה? יש פרשנים המבינים בכך צורך מעשי של התארגנות [2]; אחרים רואים בכך ביטוי ליחסו המיוחד של ה' לעמו [3].
אנו נפנה את מבטנו לעבר מונח או ביטוי לשוני אחר: "במדבר סיני". צירוף לשוני זה מופיע בפסוק הפותח את הכתוב בפרשה [4]. צירוף לשוני זה הינו מיוחד בכך שאין למצוא אותו, פרט למקרה אחד (ויקרא ז, לח), באף חומש או ספר אחר במקרא. בחומש במדבר הוא מופיע 8 פעמים [5].
האם זה מקרה של סופר?
ברור, אין בידינו להכריע מדוע זה נכתב כך מראש או לאחר עריכה.
אנו יכולים רק לנסות להציע הבנה של תופעה זו.
בחומש שמות מסופר על צמיחת משה למנהיג, יציאת מצריים, מעמד הר סיני ובניית המשכן. חומש ויקרא, או בכינויו ספר כוהנים, עוסק בעיקר בדיני העבודה הפולחנית של הכוהנים והלויים.
ובחומש הנוכחי, חומש במדבר, אנו פוגשים את עם-ישראל נודד במדבר ארבעים שנה עד להגעה לירדן [6].
כך, למרות שמגילת העצמאות נפתחת במלים "בארץ-ישראל קם העם היהודי, בה עוצבה דמותו הרוחנית, הדתית והמדינית" אנו מציעים לומר "במדבר סיני" זה קרה לראשונה: בו "פתאום קם אדם בבוקר / ומרגיש כי הוא עם ומתחיל ללכת" [7].
המדבר הוא ערש עם ישראל, בו נתנה התורה ובו התנסו העבדים לשעבר לחיות בקהילה של בני-חורין.
האם זו בחירה טובה לקבוע את המדבר כערש לעם?
בואו נחשוב מעט על המדבר.
האפיון המרכזי במדבר הוא הסתירה או הפער או המתח בין קצוות.
בתחום מזג האוויר ניכר מאוד הפער בין מידות החום ביום ובלילה, בין עונת החורף לבין עונת הקיץ, בין מיעוט גשמים להופעת שיטפון פתאומי שמגיע ברעש ובכוח ובכמות עצומה. לא פעם הורס השיטפון כל אשר עומד או מונח בדרכו.
אבל לא רק בתופעות הטבע קיים המתח הזה בין גבולות.
אין כמו המדבר בו יכול אדם להתבודד, להינתק מכל קשר; מצד שני אי-אפשר לחיות לאורך זמן במדבר לבד. יותר מכך, רק אנשים שמשתפים פעולה יכולים לנהל חיים במדבר.
מצד אחד יכול אדם להינתק ולהיות עם הרהוריו, מחשבותיו, ספקותיו והחלטותיו.
מצד שני אם אין מערכת תרבותית משותפת ומחייבת אין סיכוי לקיום אנושי במדבר.
אדם בודד, ובעיקר בשנים הקדומים ההם, איזה סיכוי יש לו לשרוד?
בואו נזכור את הגר וישמעאל שרק בהתערבות האל הם ניצלים ממוות [8].
גם לעם ישראל המתהווה בא סיוע אלוהי, אבל האם כבודדים הם יכלו לשרוד?
מכאן, הדבר הראשון המחייב את השוהים במדבר זה השיתוף,שיתוף כוחות מאמץ ומשאבים כדי לשרוד.
נתון שני, שוויון.
במדבר, לפני המצאת הדירה והמכונית הממוזגות, במדבר, בנדודי בני ישראל כולם גרו באהלים. משה ואהרון חשו וסבלו מהקור מהחום וגם מהרוח כמו כל אחד אחר, כמו כל איש, אישה וטף.
גם משכן אלוהים היה אוהל, אוהל מועד.
וחשוב לזכור דבר נוסף, במדבר קשה מאוד לשמור על מסיכות חומריות או רוחניות, הבדלי החום והקור, האבק והרוח מבקיעים מהר מאוד כל מסיכה.
מכאן, זה מאפשר מפגש אנושי ישיר, וכן
מפגש בין בני ישראל לעצמם, בין בני ישראל ומשה ומפגש בין משה לאלוהים.
אבל, יש נתון נוסף חשוב: המדבר, בימים הרחוקים ההם לא היה מקום יישוב קבע אלא מעבר. במדבר הולכים אל, הולכים לקראת.
לא ההווה אלא העתיד הוא העיקר. אבל אם אין מטרה אם אין חלום אם אין מערכת ערכית, לא יודעים לאן ללכת!
במדבר רואים רחוק, רואים שקוף.
זה נכון, אבל, האם מבינים מה רואים?
אפשר לומר שהמדבר מדבר אבל רק מי שמוכן שנערך ומוכן להקשיב יכול לקלוט מה שמדבר משדר.
המדבר מפנים ערכי שיתוף, שוויון, כנות קשיי מציאות וחלום.
האם זה מקרה שבתרבות ישראלית התגבשה תפיסה ערכית כלל אנושית שתחילתה בתורה והמשכה בנביאים וגם בקהלת?
האם יש סדנת אימון טובה יותר לעם שמתחיל ללכת?
אז תשאלו למה לא להישאר במדבר סיני?
כי ההופך את המדבר לקבע אינו מאמין באפשרות לחיים אחרים. אבל, הנושא במורשתו את המדבר יכול לפתח ערך וחלום.
אם-כן, התכנית הייתה טובה, הכוונה היתה ראויה.
אבל, כפי שאנו יודעים עם ישראל בארץ ישראל לא תמיד הגשים פשטות, שוויון, שיתוף וחלום.
גם בהווה שלנו אין כמעט מנהיג שמגשים חיי פשטות, כנות, שוויון ומסוגל גם לחלום למציאות טובה יותר.
אז אולי אלוהים צריך להחזיר אותנו שוב למדבר סיני לארבעים שנה?
הערות ומראה מקום
[1] השורש פק"ד מופיע בכל המקרא 384 פעמים, 108 פעמים הוא מופיע בחומש במדבר!
[2] "לפי שמעתה צריכים ללכת לארץ ישראל ובני עשרים ראוים לצאת בצבא המלחמה [...] ולכך צוה הקדוש ברוך הוא בתחילת חדש זה למנותן" (רשב"ם לבמדבר א, ב).
[3] "מתוך חיבתן לפניו מונה אותם כל שעה" (רש"י לבמדבר א, א).
"הוצרך הכתוב להגיד מספר הכלל לאחר שהגיד הפרטים, [...] אולי להודיעם חסדו עליהם כי בשבעים נפש ירדו אבותיהם מצרימה ועתה הם כחול הים, כך וכך בני עשרים. [...] ועוד כי הבא לפני אב הנביאים ואחיו קדוש ה' והוא נודע אליהם בשמו יהיה לו בדבר הזה זכות וחיים" (רמב"ן לבמדבר א, מה).
[4] "וידבר ה' אל משה במדבר סיני באהל מועד באחד לחדש השני בשנה השנית לצאתם מארץ מצרים לאמר" (במדבר א, א)
[5] במדבר א, א; א, יט; ג, ד; ג, יד; ט, א; ט, ה; כו, סד; לג, טו.
[6] הטעם לנדודים של ארבעים שנה מנומק כעונש על נטיית העם אחר עשרת המרגלים "ובניכם יהיו רעים במדבר ארבעים שנה ונשאו את זנותיכם עד תם פגריכם במדבר: במספר הימים אשר תרתם את הארץ ארבעים יום יום לשנה יום לשנה תשאו את עונתיכם ארבעים שנה וידעתם את תנואתי" (במדבר יד, לג-לד).
אם-כי, ראוי לציין שרמז על שהות של ארבעים שנה במדבר מופיע כבר בשלב מוקדם יותר בתורה: "ובני ישראל אכלו את המן ארבעים שנה עד באם אל ארץ נושבת את המן אכלו עד באם אל קצה ארץ כנען" (שמות טז, לה). עניין זה מחייב דיון מיוחד, לא הפעם.
[7] אמיר גלבוע, שיר בבוקר בבוקר.
[8] בראשית כא, טו-יט.
מעשים טובים
ללא קשר, אבל חשוב:
באמצעי התקשורת השונים אנו קוראים, שומעים וגם רואים כמעט אך ורק מה רע ומכוער המצב בארץ.
איני אומר שאלה דברים מומצאים, אבל יש גם תופעות אחרות.
אני רוצה לספר מידי פעם על מעשה טוב, לא מומצא, אלא על התנהגות ממשית על מעשה שהוא פשוט טוב.
איפה הגשר?
אישה בת 66 הגיעה לגני יהושע לחגוג את אירועי טעם העיר, היא החנתה את מכוניתה קרוב לגשר המערבי.
היא סובבה בין הדוכנים, טעמה נהנתה ממפגש האנושי ולאחר שעתיים שלוש החליטה לחזור הביתה.
היא הייתה קרובה לגשר המזרחי.
חיפשה את מכוניתה, לא מצאה.
ראתה קבוצת צעירים בחניה, שאלה.
הם הבינו: "גברת, זה הגשר השני, שם".
שאלה: "זה רחוק?"
נענתה: "זה לפחות 30 עד 40 דקות הליכה".
שקט.
ואז אמר אחד הצעירים: "בואי גברת אנחנו נסיע אותך לגשר המערבי, שם וודאי המכונית שלך".
היא היססה, אבל נכנסה למכונית שלהם.
הם נסעו לקצה השני: "הנה הגענו"
"תודה רבה לכם" אמרה האישה.
הם כבר נעלמו לכיוונם ולדרכם.
היא מצאה את המכונית וחזרה הביתה בשמחה.
חושב, קורא, כותב, מרצה בתחומי חינוך, מקרא ויהדות, חברה וערכים
מקור המאמר: www.Articles.co.il - מאמרים לשימוש חופשי
כלים שימושיים למאמר: פרסם את המאמר
 הדפס את המאמר
 שלח לחבר
 קישור ישיר למאמר
 פניה לכותב המאמר
 דווח מאמר בעייתי
|
