המתים אינם אשמים 

התבוננות על האופן בו לא אחת בוחרים אצלנו לתאר את האנשים שאינם עוד עמנו, מעידה נאמנה על תפיסתו וגישתנו כלפי המוות. זה של אחרים וזה שלנו עצמנו.
"נכשל במאבקו האחרון", נכתב על האיש שנפטר ממחלה ממושכת, "ניצח בכל הקרבות, אך הפסיד בקרב על חייו", "המחלה הביסה אותו" וכו'.
נרצה או לא נרצה, לא אחת אנו מקשרים מוות לאשמה. האיש לא הצליח להתמודד, למרות כוחו הרב במרוצת חייו. האיש יכול היה לעשות יותר. עוצמתו לא עמדה לו. הייתה מלחמה והאיש הפסיד בה. והמפסידים, כידוע, אינם עולים על דוכן המנצחים. אינם מלח הארץ, אינם הביטוי המוחלט למיצוי הפוטנציאל האנושי. בחברה ההישגית, אנשים לוקחים על עצמם יעדים והמוצלחים אף עומדים בהם. לא כך קורה למתים, שכשלו בהישרדותם.

ובמה אשמים המתים? אשמים הם לא רק בעובדת מותם, אולי אף בעצם מחלתם, מוגבלותם, הסיבה בעטייה עזבו את העולם. ייתכן ועישנו, ייתכן ולא עשו מספיק ספורט, ייתכן ואכלו פחות מדי/ יותר מדי, ייתכן ועבדו שעות רבות ואולי זה דווקא הסטרס שהרג אותם? ואולי יצאו הם מהבית ללא סוודר?

נרצה או לא נרצה המוות היא הוודאות היחידה בחיינו. בסופו של מסענו כאן, נמות. נשימתנו תפסק, ליבנו יחדל מלפעום, גופנו יזין את תולעי האדמה או את דגי הים ורק "תוכנו" יוותר. וזה יקרה בטוח, ללא כל ספק. נעשה מה שנעשה, המוות ישיג אותנו, במועד ובזמן אותו אין אנו יכולים לצפות. זה קורה וזה טבעי וזה חלק מהחיים. ואין מפלט.

ולפיכך, אין אשמה ואין אחריות ואין דבר וחצי דבר שאנו יכולים לעשות כדי להימלט מגורל אנושי זה.
המתים, אינם אשמים במותם ואנו לא נהיה אשמים במותנו. מהלידה מתחיל שעון החול לתקתק; התפתחות ובעקבותיה התפוררות, חולי ומוות. מעטים מאד הולכים לעולמם בגיל מופלג ללא כל חולי וגם זה לא מפאת עשייתם התורמת כי אם כתוצאה של מזל טוב שהתברכו בו.

המתים, רצו אף הם לחיות. החיים הם כידוע הדחף הביולוגי הראשוני של כל אדם. רצו, אך רצונם לא מומש. הם בוודאי השתדלו ועשו את כל אשר יכלו - וההשתדלות הייתה ממעמקי קיומם התאי והווייתם הפנימית. מותם היה אך טבעי, אף אם התרחש מוקדם, בטרם עת, בהפתעה. מותם ארע מפאת נסיבות שלחלוטין לא היו בשליטתם.

ויתור על האשמה, אינו ויתור על עשייה תורמת לשיפור איכות חיינו, בריאותנו, אריכות ימינו. עשייה זו תורמת בראש ובראשונה להרגשתנו אנו, לתחושת ה well being שלנו, לחדוות הקיום. אולם, הקשר בין "עשייה תורמת" לבין "אורך החיים", איננו מובהק.

ולפיכך, כל שנותר לנו הוא לחיות טוב, לחיות לפי דרכנו, להיות מי שאנחנו, לחדול מלחכות לתמורה.

ולוותר. לוותר על האשמה, אשמתנו שלנו ואשמתם של אחרים. ויתור שכל כולו פיוס עם עצמנו, עם חברינו למסע החיים, עם מתינו שהלכו לעולמם ועם טבע האדם.

טל רביד , מורה ליוגה
04-8711887

מקור המאמר: www.Articles.co.il - מאמרים לשימוש חופשי

כלים שימושיים למאמר:  פרסם את המאמר   הדפס את המאמר   שלח לחבר   קישור ישיר למאמר   פניה לכותב המאמר   דווח מאמר בעייתי