הספרים שבנו (או הרסו..) אותי 

בס"ד


הספרים שבנו (או הרסו) אותי...


בילדותי המוקדמת נכבשתי ע"י סיפורי הנסיכות. הפורמט הגדול עם התמונות היפות מעבר לכל מציאות.
אבל כך גם למדתי את האמת המרה: בלונדיניות מאושרות יותר.
קורים להן כל מיני דברים, הם אמנם מאבדות כדור, נדקרות באצבע, נסגרות בארמון עם צוות גדול של משרתות, אבל יש פרס גדול: הן זוכות בנסיך יפה, טוב לב, חכם וכמובן - עשיר..

עד שגיליתי את שלגיה. שיערה שחור כזפת ועיניה כפחם..
אבל בהמשך למדתי את הדרך הקשה שעושות שחורות השיער: התפוח היפה שהן אוכלות הוא בכלל מורעל.
וחייהן נועדו לטיפול בשבעה גמדים מכוערים.
טוב, בסוף הגיע הנסיך. אבל המסר כבר הוברר לי.

אח"כ הגיעו פצפונת ואנטון, פוליאנה, היידי. ילדות שתנאי חייהן לא תמיד קלים והם משרים שמחה.
למה אני לא יכולה? למה אני לא כמותן? חיי היו חיים פשוטים וחסרי בשורה לסובב.
חיפשתי את הערך האישי שלי בעולם.
והנה התגלגלה לידי ה"אסופית". ילדה שנאספה לבית מרילה הקשוחה שלאט לאט מתרככת בסיפור. ילדה מיוחדת שיודעת להביט סביבה במבט מבקר, ילדה שלא מתביישת בחלומות שלה.
רציתי להיות אן שרלי. ילדה שכאילו העולם התאכזר אליה. היה לה שיער ג'ינג'י, כולנו התאהבנו בדמות האדמונית הזאת, שיער אדום ומדהים. למה היא חושבת שזה מכוער?

הבנתי סופית - בחיים הרגילים חסרי ההתרגשות אלה שלי, אין שום דבר שווה.

החלטתי ללמוד איך חיו האנשים המרתקים בהיסטוריה. חיפשתי ביוגרפיות.
וכך הגעתי לאירוינג סטון.
מיכלאנג'לו, ליאונרדו דה-וינצי'י. איזה אמנים גדולים! איזה חיים מרתקים!
החלטתי ללמוד אמנות. אולי משהו מהגדולה הזאת ידבק בי.
זאת היתה באמת תקופה מדהימה. אך כלל לא דומה לחייהם של אותם אנשים.
לא קשה ללמוד אמנות היום ויסורי הנפש של האמן אינם כה מורכבים כמו בתקופת הרנסאנס. היום כל מי שמחזיק מכחול מקבל כבוד הראוי לאמן דגול...

חיפשתי משהו אחר. משהו שיסביר מה אני עושה פה, מה יש בחיים האלה חוץ מארוחות, שיחות, שינה וחברות.

שקעתי בספרות הרוסית הנהדרת.
"החטא ועונשו" של דוסטויבסקי. משם לכל ספרי דוסטויבסקי. משם לספרות הרוסית האחרת - צ'כוב, גוגול, ואחרים. מצאתי עומק ויסורים. גיליתי שהיסורים מעשירים את הנשמה ומזככים אותה. התהליך עניין אותי מאוד. אך תחושת האומללות התחזקה. איך משתלבים בחיים מסביב עם התחושות העמוקות האלה?

הכל נראה מזוייף. אנשים אמרו משהו ועשו דבר אחר. הצביעות שנתקלתי בה גרמה לי לתחושת אומללות מבודדת. חשתי מרוחקת ולעולם לא מובנת. ובדיוק גיליתי את "התפסן בשדה השיפון". חוש הביקורת שלי נרגע. אין זאת חריגה שלי. העולם באמת צבוע, שטחי ומזוייף. התנחמתי. לפחות עוד אחד חושב כמוני...

ואז נתוודעתי לסילביה פלאת.
דיכאון אמיתי.
קראתי בספר והייתי עצובה עד מוות. החיים נראו חסרי תקוה. חשתי את המחנק ממש כ"פעמון זכוכית". הבנתי שהבנת הכיעור לא תקל עלי את החיים האלה. האם הפתרון של סילביה פלאת לא יתאים גם עבורי? קשה היה לי להתאושש אחרי זה. חיפשתי את ספריה האחרים, את יומניה. קיבלתי אישור לחשדי - החיים לא שווים חיים.

החלטתי לבדוק אצל סופרות אחרות. האם זה סימפטום נשי או אנושי?
התמקדתי בספרות נשים בעיקר - וירג'יניה וולף, סימון דה-בובואר, סאפפו, הגעתי למסקנה שאישה תתקשה להשתלב בעולם כמסורת אולי משום כך התגלו נטיות קצת חריגות אצל חלק מהן.
עד שגיליתי את ג'ין אוסטין האחת והיחידה. אפשר לבקר ולאהוב. נמלאתי אהבה לעולם המגוחך הזה שרב בו התמוה על המובן.
וזה לא ארך זמן רב מידי.

חברים המליצו על רילקה. זה נשמע לי בתחילה כבדיחה:
"רשימותיו של מלטה לאורידס בריגה" מאת ריינר מריה רילקה. הבטתי בממליץ במבוכה.
אבל הלכתי לרכוש.
ומפה אני חושבת הגעתי לטופ שבספרות: כתיבה רגישה אינטליגנטית.
הבנתי שחיי האמיתיים, הטובים והמרגשים יהיו בספרים.
קראתי את מיטב הספרות: ג'ויס, מאן, המסון, וגם איריס מארדוק ממנה למדתי שלא חשוב איך חיים, הרי החיים מתרחשים בחלומותינו, בדמיוננו ("חלומו של ברונו").
ולאחר נקודת רוויה מסוימת הייתי מוכנה לחיים.

הייתי מוכנה לחיות בלא לערבב בין חלום למציאות, בין דמיון לחיים חסרי מעוף.
זה כבר לא היה חשוב.
למדתי להפריד.
למדתי לתפקד בעולם המציאות המוזר, כדי להתפנות להנאות עולם הספר הרחב, המרתק, החי כל כך...

צפורה בראבי
ד.א. teilot1@walla.com

האתר שלי:
http://site.2all.co.il/gamt

מקור המאמר: www.Articles.co.il - מאמרים לשימוש חופשי

כלים שימושיים למאמר:  פרסם את המאמר   הדפס את המאמר   שלח לחבר   קישור ישיר למאמר   פניה לכותב המאמר   דווח מאמר בעייתי