בתערוכה יוצגו כ 25 עבודות חדשות העוסקות, בתערוכה הנוכחית, בנושא האישה כנוכחות, כרוח, כעמדה וכמחשבה. התערוכה מתאפיינת בשתי סדרות שונות המשלימות זו את זו - הדיוקן והגוף. בציורי דיוקנאות ,נשים עטויות שנבחרו בקפידה רבה, מעבירה האמנית רגשות עזים של ישירות ואפילו נוקשות עד ביקורתיות ומאחוריהן עמדה מפוקחת על קונוונציות ועל תרבות. ציורי הגוף משוחררים יותר, יוצרים פיתוי ובאותו הזמן חומקים מהמבט הבועל באמצעות המסתורין הקורן מהן.
מאז שאדם וחווה אכלו מעץ הדעת, נעשה לבוש בני האדם, ועוד יותר מכך לבוש בנות חווה, לאחד הביטויים הבולטים ביותר של נורמות ההתנהגות החברתית, ובו יכול להתבטא גם חופש הפרט מחד, וגם הכפייה של הכלל על הפרט, מאידך. בחברות שונות ובתקופות שונות בתולדות האנושות אנחנו יכולים למצוא שונות גדולה מאוד ברמות המקובלות של הכיסוי והחשיפה של גוף האישה - מהחשיפה המלאה הנאיבית או האידיאולוגית, דרך עלה התאנה, הביקיני, חולצת הבטן והמיני ועד לבוש תלמידות האולפנות והנשים החרדיות והכיסוי המלא של נשים מוסלמיות על ידי הצ'דור באיראן או הבורקה באפגניסטן.
הסתרת האישה זה סיפור קצת שונה, ההסתרה אינה תופעה מוכרת לנו משחר ההיסטוריה. האישה במצריים הקדומה יכלה להופיע באופן חופשי מחוץ לבית, ואפילו בחוקי חמורבי, למרות שאנו רואים בהם אסימטריה ניכרת בין מעמד הגבר למעמד האישה - הרבה יותר מאשר במצריים, איננו מוצאים שום הגבלת לבוש על הנשים. גם היהדות התחילה, כנראה, בגישה ליברלית יותר ללבוש האישה - פרט להצגת הביישנות הקצרה של רבקה המתכסה בצעיף כאשר היא פוגשת את חתנה המיועד יצחק, האישה הרעולה ממש היחידה עליה מספר לנו התנ"ך היא תמר כלת יהודה כאשר היא מתחפשת לזונה: (בראשית לח 14-15).
לימור צרור, בתערוכת יחיד "רינו" מציגה עשרים וארבעה ציורי שמן דרכם היא חושפת ומחצינה את הקטבים ואת המרחב התודעתי בין נשים עטויות לבין ונשים חשופות גוף. בסדרת דיוקנאות המתארים תהליך דיכוטומי - מכיסוי לגילוי ובחזרה לכיסוי אנו פוגשים ראשי נשים עטויות המביטות על הצופה במבטים מתחלפים ומטעים. בחלק מהדיוקנאות המבט ישיר ומתחשבן, בעבודות אחרות המבט חודר מפתה, בחשופות הגוף מעבר לתנועה ולדינאמיקה ישנה נוכחות חזקה של פאם פאטאל (בצרפתית: Femme fatale, "אישה קטלנית") נוסיף על כך את כוחו של ציור הקלאסי, כאקט מסורתי, ומעמדו היום אפשר לאמנית הצגת רצף סידרתי של עטויות וחשופות, הצגתן יחד בחלל הגלריה מעלה מסך לקראת הריטואל כספקטקל להנאה אסתטית, להתמודדות ודיון וגם ולויכוח.
כשאישה אמנית מעלה דימויי נשים בסגנון ריאליסטי כעמדה פוסט קולוניאלית נפתחת קריאה ראשונה אל התנועה הפמיניסטית המבקשת להרחיב את הקאנון ההיסטורי, התרבותי, והאמנותי. העטויות נאמנות למציאות הצילומית. הצורות מובחנות בידע ויכולת ציורית המושתתות על מבנים אנטומיים וקונסטרוקציות מלומדות כתחביר ציורי שביסודו הוא מכיל כוחות ואנרגיות שונות מהצילום האפנתי על גווניו השונים. מעורבותה של האמנית הוא בארגון הקומפוזיציות החתוכות כדי להקנות להן עוצמה מונומנטאלית, העיניים כראי הנפש וראי החברה מקבלות מעמד של נוכחות נצחית בלתי מתפשרת של כוח ומסתורין ובלי לוותר על כעס ופיתוי כביטוי ייחודי לחוויה הנשית. כמובן שהאמנית נדרשה להכשיר את עצמה בתהליך מיגע ואובססיבי של רישום וצבע על גבי צבע כמבנה אנלוגי לעבודה "נשית", עמלנית ורב-שכבתית. שכבות הצבע הרבות מכסות ומסתירות, אך בו-זמנית הן מזינות תהליך דואלי של גילוי וחשיפה כעמדה ביקורתית. המבט ערני וחודר, שקיפות האישונים מאירים ומעירים על נוכחות החיים ותודעת המוות, תודעת החופש והשחרור ובו בזמן עטויה וכלואה. המעט, שמתגלה נחשף כפצע חברתי שמעלה שאלות קיומיות על העבר, על ההווה ועל העתיד - להיות או לחדול. קריאה אקזוטית מבצבצת במספר עטויות שאפשר לאפיינן כפוזיציה של קריצה לעולם האופנה.
קריאה נוספת של לימור צרור הוא העיסוק בזהות הפרטית וב"אחר" - ה"אחר" נושא מרכזי בשיח העכשווי הפוסט-קולוניאליסטי מסיט את המבט לעבר אמפתיה של ה"אחר" - הדתי, החרדי או המזרחי, לעתים הפלסטיני ולפעמים גם הימני (שבהחלט משמש לא פעם "אחר" מובהק בשדה האמנות המקומית) - לא פעם מתוך התובנה שיש בו, ב"אחר", גם משהו מן ה"אני". עוד ניכרת בעבודות מעיין מגמה של חזרה לדימויים ותפישות גוף מהעבר, וכן שבירת החלוקה הדיכוטומית המקובלת שבין ימין ושמאל, דתיים וחילונים. עמדה זו מתחדדת ומקבלת כפל משמעות בהצגתן של נשים עטויות וערומות יחד. המתח בין עולמות דתיים לחילוניים לא העסיק רבות את האמנות המקומית בעבר - כאמור - והמורכבות בנושאים אלה רחוקה היתה מן הסצנה. כעת, לעומת זאת, האמנות הפלסטית העכשווית יוצאת לרוב מתוך עולם קוהרנטי שהקודש והחול משמשים בו שני צדדים בעלי קשרים אמיצים ביניהם.
"הנשים שלי עטויות ולא רעולות: עטויה- מהשורש עוטה" מכסה ולא רעולה- מהשורש עול. רעלת פה- זו הרעלה של הנשים שלי. אין לנשים שלי פה. הן לא מדברות. הן מביעות ולא במילים. על המתבונן לשמוע מה הן אומרות. על המתבונן להיות פעיל." (דברי האמנית).
"לצלם את מבטן של נשים עטויות", מיכה שמחון (תערוכת צילום שהוצגה לא מזמן בתל אביב.)
"באחד מביקורי בקהיר קרה לי דבר שגרם לי לתהות על נקודת המבט המורגלת שלי על הרעלה. הלכתי ברחוב ופתאום הרגשתי שנועצים בי מבט חודר. היה זה מבטה של אישה, עטויה מכף רגל ועד ראש בשמלה שחורה, שאת פניה כיסה בד שחור, הניקאב, שהותיר רק חרך צר לעיניה.
הרגשתי נבוך וחשוף. מביטות בי עיניים מתוך חרך ואין לי מושג מי המביטה. אישה בעולם מוסלמי אדוק, נועצת בי, גבר זר, את עיניה ואני מרגיש כאילו כל גופי הולך והופך לישות נחרדת. היה לי ברור שאישה בפנים גלויות לא הייתה מעזה לנעוץ מקרוב בגבר זר מבט כה בוחן. זה היה נחשב לאקט מתריס ואפילו מיני. ודווקא במצרים אישה עטויה לגמרי, מעזה. קלטתי, שחל כאן שינוי ביחסי הכוח בשדה הגוף. מעין פיפ שואו (מופע מציצנות מעבר לזכוכית חד-כיוונית) במהופך. באותו רגע הבנתי שהכיסוי הזה, שמתוך האתנוצנטריות המערבית השגורה, נתפס בעיני תמיד כסוג של דיכוי, הוא שנתן לאישה הזו כוח. הוא סיפק לה שריון שלמולו עמדתי חשוף"...
מיכה שמחון צילם אותן בסטודיו ובביתן ניהל שעות של שיחות עם נשים מרתקות ומרשימות, אך היה מודע כל הזמן לעובדה שהוא הצד הגברי שמנסה להעביר חוויה נשית. האם זה לא נועד מלכתחילה לכישלון?. השיפוט, הניכוס המבט הגברי ואפילו השתלטות על קולן? למרות נקודת המוצא הדומה של לימור צרור מבחינה היא במהויות שונות ואחרות.
"שני כיוונים נוספים בסדרה זקנות- למה זקנות? כבוד- הערכה וכבוד לחכמת הגיל, כיסוי- הקמטים חורשים ומכסים את הפנים והמשיכה- שלי אליהן"...
"משחור לצבע, מאסטטיות להבעת רגש, דעה, ממשחק (דוגמנית) לאוטנטיות, ממסיתות מבט למישירות מבט, ממכוסות למתכסות- אני "מרעילה" אותן וחותכת אותן היכן שאני רוצה. מאשכנזיות למזרחיות- ערביות להודיות, פקיסטניות, כושיות? (לא אסייתי ולא מערבית) מפורמט קטן רוצה לעבור לפורמט גדול, ממדויק לבדוק חיבור למטושטש, ממיניות לרגשות, לזהות, מייצוג של עושר לייצוג של פשטות- כפריות, ארציות, עוני, מטרה ראשונית- תרגול מיומנות הרישום" (מדברי האמנית) מחשבות אלה של אמנית מביא אותנו להבחנה ולקריאת המגדר. (ג'נדר בלעז) בציוריה מועלים לא מעט תהיות על העבר וההווה בשאלת קיומם של תכתיבים, כיצד על נשים או גברים להתנהג, להראות וכדומה בכל חברה נתונה. קשה לחלוק על כך שבמהלך ההיסטוריה, כפיית נורמות הלבוש על האישה נעשתה על ידי הגברים והיא מהווה חלק מהמסכת הכוללת של שעבוד האישה וההתייחסות אליה לא כאל יצור שווה לגבר אלא כמי שתפקידה הוא רק לשרת אותו ולספק את צרכיו ... גם היום מילוני נשים בעולם אמורות להתנהג על פי קודים חברתיים ולהיות נשיות בהתאם לסטריאוטיפים ומאפיינים מקובלים של נשיות. נשים עדיין נתפסות בחברה כאמורות לדאוג למרחב הפרטי והגברים למרחב הציבורי.
ובכל מן הראוי שנבחין שהעטויות זה גם טעם בחירה וטעם אופנה.
המשמעויות של כיסוי הראש והלבוש המסורתי בעולם המוסלמי הן רחבות ועמוקות, ויוצרות דיונים רבים. אבל הזווית המעניינת שבהן המאבק לקידום זכויות הנשים דווקא שואב את כוחו מהקריאה של נשים לנשים לעטות רעלות.
"חג'אב פאשן" הוא מגזין דתי, ואולי זה מה שמאפשר לו להתקיים. בראיון עם דוגמנית מדהימה ביופיה בשם מיירה אל שייח', שהתחילה לדגמן בגיל 15 ואף נבחרה ל"פנים של אפריקה" היא נשאלת מי היא דמות המופת שלה, ותשובתה היא "הנביא מוחמד".
מתוך "חג'אב פאשן". זהו, אם כך, המגזין הראשון לנשים הרעולות והוא יכול ללמד אותנו שיעור חשוב על איך אפשר לצלם נשים צנועות המצולמות ב"חג'אב פאשן" נראות יפות, אינטליגנטיות, חזקות, עדינות ומעוררות כבוד. אחת מכותרות המשנה במגזין, שנקרא על ידי 100 אלף נשים במזרח התיכון, היא שהנשים הרעולות מסירות את המסך (במשחק מילים על המילה veil) במובן שהן יוצאות לאור ושמות את עצמן על המפה.
קריאה נוספת של לימור צרור הוא העיסוק בזהות הפרטית וב"אחר" - ה"אחר" נושא מרכזי בשיח העכשווי הפוסט-קולוניאליסטי מסיט את המבט לעבר אמפתיה של ה"אחר" - הדתי, החרדי או המזרחי, לעתים הפלסטיני ולפעמים גם הימני (שבהחלט משמש לא פעם "אחר" מובהק בשדה האמנות המקומית) - לא פעם מתוך התובנה שיש בו, ב"אחר", גם משהו מן ה"אני". עוד ניכרת בעבודות מעיין מגמה של חזרה לדימויים ותפישות גוף מהעבר, וכן שבירת החלוקה הדיכוטומית המקובלת שבין ימין ושמאל, דתיים וחילונים. עמדה זו מתחדדת ומקבלת כפל משמעות בהצגתן של נשים עטויות וערומות יחד בחלל הגלריה. המתח בין עולמות דתיים לחילוניים לא העסיק רבות את האמנות המקומית בעבר והמורכבות בנושאים אלה רחוקה היתה מן הסצנה. כעת, לעומת זאת, האמנות הפלסטית העכשווית יוצאת לרוב מתוך עולם קוהרנטי שהקודש והחול משמשים בו שני צדדים בעלי קשרים אמיצים ביניהם.
קריאת המגדר (ג'נדר בלעז) בציוריה מועלים לא מעט תהיות על העבר וההווה בשאלת קיומם של תכתיבים, כיצד על נשים או גברים להתנהג, להראות וכדומה בכל חברה נתונה. קשה לחלוק על כך שבמהלך ההיסטוריה, כפיית נורמות הלבוש על האישה נעשתה על ידי הגברים והיא מהווה חלק מהמסכת הכוללת של שעבוד האישה וההתייחסות אליה לא כאל יצור שווה לגבר אלא כמי שתפקידה הוא רק לשרת אותו ולספק את צרכיו ... גם היום מילוני נשים בעולם אמורות להתנהג על פי קודים חברתיים ולהיות נשיות בהתאם לסטריאוטיפים ומאפיינים מקובלים של נשיות. נשים עדיין נתפסות בחברה כאמורות לדאוג למרחב הפרטי והגברים למרחב הציבורי. משמע, נשים אמורות מבחינת הסטריאוטיפ המקובל, לדאוג לבית, למשפחה ולילדים, ולהיות פחות אסרטיביות ויותר רגשניות מגברים. הקטגוריות הדומיננטיות במגדר הן הקטגוריות הגבריות הכוללות החלטיות, דומיננטיות, תוקפנות, שאפתנות, כוחניות, ביטחון עצמי ותחרותיות, והנשיות הנתפסות כהפוכות ומשלימות זו את זו, ברווחת הזולת, ותרנות ונכונות לסייע, רגישות בין-אישית ואמפתיה, נעימות, חמימות ועדינות.
לימור דורשת לא פחות, רוצה לדעת באיזו דרך ללכת בהתפתחות האישית שלה ולנוע בחופשיות בין כוחות המתח - הרצון להגיע לרגישות, עדינות, זרימה מול נטיותיה הטבעית- לנוקשות בוטות, ישירות... לימור מבקשת הכרה בעובדה דורשת שיקשיבו ויכבדו את מה שיש לה לומר. לימור דורשת הכרה של בעלי מקצוע - אוצרים, מבקרים, גלריסטים.
בחלק מהדיוקנאות ובעבודות החושפות את גופן אנו פוגשים קריאה אחרת, קריאה אקזוטית, ואפילו פאם פאטאל (בצרפתית: Femme fatale, "אישה קטלנית") כמכלול מאפיינים של דמויות נשיות בספרות, בקולנוע ובמיתולוגיה. המאפיין המובהק של דמות הפאם פאטאל הוא נטייתה לנצל לרעה את עוצמתה של המיניות כדי להפיל ברשת את הגיבור חסר האונים.
"יש לי רצון להשפיע על האחר. הכרת הנפש עוזרת לי לברר איך להגיע לאדם. בדרך זו אני רוצה להגיע למצבים של השפעה על דרכי חשיבה של אנשים". "החזון שלי- להוביל אחרי. רצוני להיות חלק מההתפתחות של האחר. הרצון נובע חלקו מאגו- שבו אני חוטאת, וחלקו מתחושת יעוד".
א." רצון- להפעיל את המתבונן. לתת לו תחושה לא נוחה. להוציא את המתבונן מאזור הנוחות. מה זה עושה לו? לאיזה מחשבות זה מניע אותו? מה ההתבוננות משקפת במראה על עצמו? הציור מסתכל על המתבונן באותה המידה שהמתבונן מסתכל עליו. מה הוא רוצה? אני לכדתי מבט, שלוכד את מבט! מבט לוכד מבט!
ב. איום- הפחדה, מסתורין- צורך שלי בתחושת כוח" (מדברי האמנית)
למרות טבען המרושע, התפרסמו דמויות פאם פאטאל בכמה וכמה סיפורים כאנטי גיבורה, ולעתים גם כדמויות המכות על חטא. חלק מכוחה הוא ביכולתה לשעבד מבחינה רגשית את המאהב שלה מבלי שהוא יבין זאת. הסיבות העומדות ברקע המעשים ודרכי הפעולה שלה כלל אינן ניתנות להסבר, אפילו לא על ידה, והדבר גורם להפיכתה לדמות טרגית. המסתורין שבאישיותה, כפי שהוא נתפס על ידי הסובבים אותה, הוא שהופך את הדמות שלה למושכת כל כך, אך בה בשעה הוא גם גורם לאבדונה. דמות הפאם פאטאל מופיעה בצורות שונות כמעט בכל התרבויות, בין אם באגדות ובין אם במיתולוגיות שונות. אחדות מהדמויות העתיקות כוללות, לדוגמה, את האלה השומרית עשתר ואת דמותה של דלילה מסיפורי התנ"ך. במאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20 מופיעה הדמות כמעט בכל מקום בתרבות המערבית, והיא נמצאת בין היתר גם ביצירותיהם של אוסקר ויילד, אדוורד מונק וגוסטב קלימט. במאות האחרונות ניתנה תשומת לב רבה יותר בספרות ובאמנות לנקודות המבט הסקסיסטיות. נשים רבות מציינות שרבות מהנשים המרושעות כביכול בספרות, פשוט חיפשו דרך לשיפור עצמי ולשביעות רצון. הדבר עורר אצל גברים מסוימים בהיסטוריה סימני שאלה אודות היחס לאישה כאדם כנוע וכמי שאינו ראוי להיות בעל חירות אישית. במודלים קדומים נמצא את דמותה של לילית, האישה המיתולוגית הראשונה של אדם לפני בואה של חווה. רוב רובם של הטקסטים המתארים אותה מציינים שפשעה האמיתי היחידי נגד אדם ונגד אלוהים היה עצם אמירת דעתה האישית, צעד שבעקבותיו היא נענשה ונשלחה לשטן ולגיהינום, ואלוהים יצר לאדם אישה חדשה בדמותה של חווה. במדיה המודרנית מופיע האב-טיפוס של דמותה לעתים קרובות למדי. את דמות הפאם פאטאל ניתן למצוא בסרטים (למשל בניקיטה ובמולן רוז'), בספרי קומיקס את דמותה של אישה-חתול מסיפורי באטמן) ובמשחקי וידאו מוריגן אינסלנד מהסדרה "ציידים אפלים", (השיר- "פאם פאטאל", של הוולווט אנדרגראונד, העוסק במאפייניה). נשות הנינג'ה הידועות בשם "קוניוצ'י" שמוצגות בסוגי מדיה רבים, ידועות ומוכרות בשיטות הפאם פאטאל של אימוניהן ובשימוש שהן עושות במיניותן - בדיוק כפי שהן עושות שימוש בכישוריהן להרוג.
לימור מתמרנת בין העלה לרעלה כלומר בין עלה התאנה, הלבוש המינימאלי בעבודות החשופות לבין ה"רעלה" (veil) היא כסות הראש של האישה - צעיף המסתיר את ראשה, בפרט את כל שערה, ובמקרה הקיצוני - גם את הפנים פרט לעיניים ולפה. לימור מחמירה עם נשותיה ועוטה אותן ברעלת פה- "זו הרעלה של הנשים שלי" "אין לנשים שלי פה. הן לא מדברות. הן מביעות ולא במילים. על המתבונן לשמוע מה הן אומרות. על המתבונן להיות פעיל.." אין ספק שגישה לדרישה מחמירה זו אפשרית על במת האמנות, בחיים עצמם דרישה מחמירה זו יוצרת פרדוקס. פרדוקס החופש, הרצון החופשי התיאולוגי ("הכל צפוי והרשות נתונה") או הפרדוקס הפילוסופי האנלוגי הקשור לבעיה הפסיכו-פיזית, בעיתית להגדרת החופש בדרך השלילה. כל פעולה המגנה על החופש בדרך של חקיקה או כל כפייה של נורמות ליברליות בדרך אחרת. אם עקרון החופש הוא שאסור לאסור, האם גם אסור לאסור לאסור? אין ספק שמבחינה זו, חייו של המאמין קלים יותר מחייו של הליבראל - המאמין חופשי מסתירות, כיוון שעליו רק לציית. הצד השני של פרדוקס החופש הוא השימוש הפרדוקסאלי בטענת הגנת חופש הפרט על ידי האויבים הגדולים ביותר שלו - הקנאים הדתיים. אין צורך להרחיב את הדיבור על האירוניה שבשימוש שעושים הפונדמנטליסטים האיסלאמים ותומכיהם בביטויים כמו "פונדמנטליזם חילוני", "פשיזם חילוני" או "חילוני פנאטי" , או בהתקפה של "הוועדה לזכויות האדם"
הערכים שלימור מעלה מורכבים וסבוכים - "אסתטיקה, דיוק, ניקיון, סדר, נוקשות, שליטה ייחודיות, מקוריות, עניין, מוסר עבודה , התמדה, רצינות,שאיפה למצוינות, אמביציה, הישגיות, משימתיות, במה, השפעה , כריזמה, כנות, אמינות, רגישות, מימוש, מודעות, חשיבה, רוחניות, יכולת ביטוי, יצירתיות, ביקורתיות, שיפוטיות" (מדברי האמנית)
האמנית חושפת בתערוכה הנוכחית מגוון רחב של שאלות זהות נשית וזהות פרטית, חופש המחשבה והיצירתיות, רצונות ומטרות הנשענות על שאלות קיומיות בסיסיות, בעידן שכולו פרדוקסים ופרשנויות אין ספור של בעד ונגד ... משולט לנשלט, מצופה לנצפה, מכובש לנכבש מכפיה דתית לכפיה חילונית וכד'...
Dr. ANTON BIEDERMANN is a Painter, Sculptor, Art teacher and lecturer, artistic project producer in Israel and abroad, Manager and Curator of the Art School and Gallery ?Studio Oman?- Hadera, Israel.
http://enter-system.com/site/index.asp?depart_id=63175
http://www.art-studio.co.il
מקור המאמר: www.Articles.co.il - מאמרים לשימוש חופשי
כלים שימושיים למאמר: פרסם את המאמר
 הדפס את המאמר
 שלח לחבר
 קישור ישיר למאמר
 פניה לכותב המאמר
 דווח מאמר בעייתי
|
