מהן אם כן אותן הוצאות סוציאליות שלמרות אזכורן המפורש בסעיף 18(א) לפקודת מס הכנסה הסעיף חל עליהן ומונע את ניכויין בידי המעביד על בסיס מצטבר.
מפסק הדין בעניין דיקלה לעיל ניתן ללמוד מספר מבחנים לזיהוי הוצאות סוציאליות כאמור, כלהלן:
א. הוצאות שנועדו להגן על העובדים, לרבות הוצאות להבטחת שכרם השוטף של העובדים בארועים בהם נאלץ הוא להעדר מעבודתו, אם מחמת מחלה, אם מחמת פרישה, ואם מחמת ארועים אחרים הכרוכים בצרכי מנוחה ונופש;
ב. הוצאות שהוצאתן מחויבת מכח חוק ואיננה בתחום הרצון הטוב של המעביד לתגמל את עובדיו על עבודתם או לתמרץ אותם להתמיד בעבודתם;
המבחנים לעיל נקבעו בהתבסס על בחינת מטרת מחוקק סעיף 18(א) לפקודת מס הכנסה, שכפי שעולה מדברי ההסבר להצעת החוק היתה "למנוע מצבים בהם המעביד מפריש הוצאות מסויימות ולבסוף אינו עומד בהן בפועל".
לעניין המטרה כאמור נקבע על ידי בית המשפט בעניין דיקלה כי סביר "שהמחוקק ידאג להבטיח זכויותיו הסוציאליות של העובד, הן בלבד, ויזנח בה בעת, את יתר זכויותיו, שאינן מעוגנות בחוק" וכי "אין לצפות מן המחוקק שיתערב בכל מערכות היחסים המתנהלות בין העובד למעבידו, כולל אלה הנובעות מהתקשרויות חוזיות, והכרוכות ברצונות הטוב של אחד הצדדים בלבד".
לאור האמור לעיל, הרי שאין בסעיף 18(א) כדי למנוע ניכוי על בסיס מצטבר של ההטבות שהמעביד התחייב מרצונו החופשי וללא חבות סטטוטורית להעניק לעובד.
* כתב עת "עדיף מעורב"
אברהם אלתר, עו"ד avi@altertax.co.il
הלנה בן ברוך
משרד דר' א. אלתר ושות' עורכי דין http://www.altertax.co.il
מקור המאמר: www.Articles.co.il - מאמרים לשימוש חופשי
כלים שימושיים למאמר: פרסם את המאמר
 הדפס את המאמר
 שלח לחבר
 קישור ישיר למאמר
 פניה לכותב המאמר
 דווח מאמר בעייתי
|
