ציון יום הולדת, גם אם מדובר ביום הולדתה של המדינה, כולל לא רק אירוע חגיגי כמו ארוחה, משתה, מופע עם חשקנים וזמרים, אלא גם מתנות בעין, כלומר משהו מיוחד למי שלכבודו עורכים את המסיבה- הפעם לאזרחי המדינה. מכאן מתבקש לחלק את הדורון לאו דווקא ליחידים אלא לקהילות, והעיר הערבית ?ישראלית טירה היא דוגמה.
בהודעה שמסרה השרה רוחמה אברהם-בלילא, אשר ממונה על חגיגות יום ה-60 למדינה, היא דווחה על אירועים שונים שעלותם 100 מיליון שקלים. אני חושב שעצם פרסום עלות האירועים הוא דבר מבורך. גם בשעתם כאשר החגיגות אורגנו על ידי הממשלות השונות, כולל מ?ט?סי חיל האוויר, זה עלה ממון. אלא מה. התרגלנו שמ?ט?ס חיל האוויר הוא חינם על חשבון הב?רון. ולא הוא, לא היה ולא הווה. משום כך חשוב מאוד שהציבור יידע כי מימון ההוצאות הכרוכות בחגיגות יום העצמאות, או יום ירושלים ועוד "ימים" מיוחדים, הם לא מאיזה ארנק פרטי של הממשלה. אלה כספי ציבור.
בין האירועים המרכזיים שעליהם נמסר:שיפוץ אנדרטאות, חנוכת שביל אופניים, הקמת פינות פיקניק ותצפיות, מסיבות יום הולדת גדולות בשלשה מקומות שונים בארץ, מסיבה לאלה שנולדו ביום העצמאות, שבילי אופניים, מפגש עולמי של תזמורות צבאיות ועוד. מכול מה שהוזכר ונמסר לתקשורת לא מצאתי ולו אירוע אחד שאינו ראוי, ובוודאי וודאי, מבחינתי ,תצוגת מיליון וחצי מיליון גולות לזכר הילדים שנספו בשואה.
ובכול זאת. צריך לעשות מאמץ, וגם אם זה על חשבון התקציב הכולל, שאירועי שנת ה-60 ישאירו אחריהם משהו מכונן. הכשרת מנהיגות ציבורית לנוער, שהשרה הזכירה, שייך לסוג הזה. אך אפשר וחשוב להשאיר עוד "מזכרות" בני קיימא. איזה מועדון לנשים במצוקה, לנוער שוליים, איזה מגרש כדורגל בעיירה ערבית נידחת, איזה מרפאה בכפר בדואי, תחנת אמבולנסים בעיירה מרוחקת, פינות משחקים בפריפריות, פרסים לממציאים אמצעים לחסכון באנרגיה ובמים. זאת תהיה מתנה נאותה של המדינה לאזרחיה והכרת תודה על מה שהם עשו למענה. מה שקיים, וקיים הרבה, הוא בזכות אותם אזרחים, וותיקים ועולים,שועים ופשוטי עם.
אולי בניגוד לחגיגות המרכזיות החד פעמיות,כול תרומה שכזאת צריכה להיות מותנית בתרומה מאזנת של הגוף: המוניציפאלי, אקדמי, ציבורי, אשר ייהנה ממנה. זאת בראש וראשונה בממון האחזקה, אם זה מועדון, מגרש ספורט, פינת משחקים ועוד. מלבד הכורח שבחלוקת הנטל, זה דבר חיובי לשני הצדדים. עידוד לממשלה להרבות בפרויקטים כאלה ועידוד לגופים השונים להיות אחראים להם ולא להטיל, כדרכם את כול כובד האחריות על הממשלה.
טירה כמשל.
מי שמזדמן לטירה,ישוב ערבי במשולש, בין כוכב יאיר מצפון מזרח לבין כפר סבא מדרום מערב, בשבת, יחשוב שכאן זאת הכנרת. אמנם אין כאן אגם, אך בשבתות יש שוק, והדרך לטירה מצפון נעה בצפיפות שבין פגוש לפגוש. טירה הוכרזה כעיר בשנת 1991 ויש בה יותר מעשרים אלף תושבים. מבחינה חברתית-וכלכלית הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה דרגה אותה לפני כשנה בדרוג של 4 לעומת 10 .
אני וידיד באנו לטירה דרך השרון הצפוני שהוא עדיין ירוק ויפהפה, ופתאום מתוך הירוק הזה, הכה בנו אפור כהה, משהו בגבול צ'אד וניג'ר. מה שראינו זאת הזנחה שצועקת באלם, בושה לנו וחרפה למדינה שחוגגת 60 שנים לקיומה. בטירה כאילו הזמן עמד מלאכת. אמנם פה ושם ישנם בניינים חדשים ויפים אך העזובה, הכבישים המתפוררים, העדר פיתוח מינימאלי הם סימן היכר לעיר הזאת בישראל. חשבתי לי שהמדינה יכולה להעניק מתנה נאה לעיר הזאת בשנת ה-60 לקיומה.איזה כביש אורך,או רוחב, מתקבל על הדעת. יופי של מתנה .אני משוכנע שתושבי טירה ישמרו עליה- לקידומה של העיר ולתפארת מדינת ישראל. צבי גיל הוא עיתונאי וסופר. מילא תפקידים בכירים ברדיו ובטלוויזיה במסגרת רשות השידור. הוא עוסק בפרוייקטים שנוגעים לתקומה של ניצולי השואה והתפקיד שהם מילאו בהקמת המדינה ובביסוסה.
מקור המאמר: www.Articles.co.il - מאמרים לשימוש חופשי
כלים שימושיים למאמר: פרסם את המאמר
 הדפס את המאמר
 שלח לחבר
 קישור ישיר למאמר
 פניה לכותב המאמר
 דווח מאמר בעייתי
|
