האדם בדורות האחרונים הגיע להתפתחות מרקיעה שחקים בתחום הידע, הטכנולוגיה והמדע.
הגענו לירח, פיתחננו צוללות, מטוסים וחלליות שגוברות על כל קושי שהטבע מציג. אין דבר שעומד בפנינו.
אז איך זה שכל כך הרבה "מצליחינים" בפרט ואנשים בכלל בסוף היום טוענים לחוסר משמעות, שמחה וסיפוק. איך מידי שנה כמות התרופות הפסיכיאטריות גוברות ו"פרוזאק" וכמותו הינם חלק מהיומיום?
מה חסר לנו? מה שכחנו במירוץ אל הפסגה? לעניות דעתי סיפור גניבת האש של פרומתאוס מהאולימפוס הינה מטאפורה מדוייקת למצב האומלל שנפשינו נמצאת בה היום.
הסיפור המיתולוגי של גניבת האש מהאולימפוס עבור בני האנוש מתחיל בגיבור ושמו פרומתאוס. פירוש שמו של פרומתאוס הוא: "מחשבה תחילה"
הטיטאן היוצר חונן בכמה תכונות משמעותיות: ראשית, ברצון יצירתי אשר כשמו, מכוון בתשומת לב במחשבה לפני מעשה. תכנון זהיר ומתאים אינו סותר את הדחף היצירתי, אלא משביח את התוצאה.
פרומתאוס לוקח בליל עפר ומים (כלומר איחד את ניגודי השמים והארץ) ובנה את האדם זקוף בצלם האלים. ליצורים חסרי-ישע אלה רחש פרומתאוס חיבה, וכדי שישרדו לימד אותם את המלאכות והמדעים השימושיים. את האמנויות ואת אומנות ההשרדות.
כדי לפצות את האדם על כי נותר עירום וכל המתנות ניתנו כבר לחיות, הלך פרומתאוס לכלב ולקח ממנו נאמנות, מהשועל הביא ערמה ומהנמר עזות. הוא הוסיף מעט מאור הכוכבים, מנה של ערגה לצדק, יופי והרמוניה ואת כל אלה הביא לאדם פרומתאוס נחן גם בכוח חיזוי העתיד. מסופר כי פרומתאוס לא חנן את האדם בכוח החיזוי, שכן אחרת, היה האדם יודע את יום מותו, והייתה נמנעת ממנו התקווה.
תביעותיו של זאוס מהאדם לקורבנות הביאו את האדם אל סף רעב. בסעודה שבס?יק?יו?ן פרץ ויכוח בין האדם והאלים לגבי חלוקת בשר הקרבן. פרומתאוס נתבקש לשמש כבורר בין הצדדים. פרומתאוס לא חש כבוד לזאוס, והערים עליו כדי שהבשר יגיע לאדם ולא לזאוס.
זאוס שהבין את התרמית החליט להעניש את האדם, ושלל ממנו את ניצוץ האש. האדם ישב כעת סובל מקור ומרעב והחל לגווע בחוסר ישע. ככל אב רחום וחכם, נחלץ פרומתאוס לעזרת האדם: הוא טיפס אל אחד ההרים וכאשר חלפה מרכבת השמש על פניו, גנב ניצוץ אחד שניתז מגלגליה והחביא אותו בגבעול צמח חלול. רחוק מעיני האלים, שב פרומתאוס בחשאי אל פני האדמה והדליק מחדש את האש במושבות האדם.
פרומתאוס מוכיח כי הוא אוהב את האדם שיצר וחומל עליו. פרומתאוס מבין כי כדי להחיות את האדם ולהתאימו לייעודו עליו להביא לו מהניצוץ, אשר יהפכו ליצירה מושלמת ונכונה יותר בצלם האלים. ניצוץ זה הוא אש החכמה. ניצוץ זה הוא היחיד שיוכל להוסיף באמת את הערך המוסף לאדם. בעלי חיים אינם זקוקים לו, שכן תכונותיהם הפיזיות מספיקות להם, אך האדם זקוק לאש החיצונית והפנימית כאחד, כדי לשרוד, ולא כחיה. כדי להביא את אותו הניצוץ, פונה פרומתאוס אל השמש. השמש אשר במהותה מהווה מקור בלתי נגמר לנתינה מתמדת, בלא שכוחה יגרע. השמש השופעת אש, אור וחום מתוך כוח פנימי קבוע והיא מבטאה את העיקרון והיישום של החכמה המניעה ומקיימת את החיים בעולם. ברור שאילו היה פרומתאוס מביא את השמש כדי לשאוב מחכמתה, היה העולם נכחד, ולכן הוא כולא ניצוץ קטן, שולי, מגלגלי מרכבת השמש בגבעול, ומביאו לגזע האנושי כולו.
כעונש לבני האדם ציווה זאוס על ה?פ?ייס?טו?ס ליצור אשה מחומר וממים, בשם פנדורה (שפירוש שמה: כל היכולות), פנדורה תהא האישה הראשונה בעולם, שעד אז חיו בו גברים בלבד. האלים לימדו את פנדורה יופי ואמנויות, וכן גם את הכשרון להוליך שולל ואת חוסר הבושה. בנוסף ניתן לפנדורה כד סגור ובו מיני חולי וכאב, קשיים ופגעים, ובתחתיתו הונחה התקווה. זאוס ידע כי פרומתאוס לא ייפול בפח ולכן שלח אותה לאחיו אפימתאוס (אחיו של פרומתאוס נקרא, א?פימ?ת?או?ס - החושב לאחר מעשה) למרות אזהרתו של פרומתאוס את אחיו לבל יקבל שום מתנה מזאוס. אפימתאוס שש? לקבל את פנדורה, אפימתאוס נשא לאשה את פנדורה, וממנה באו לעולם נשים והו?לדה, פנדורה פתחה את מכסה הכד שבידה .וכך בא הסבל על בני-האדם, שעד אז חיו בלי יגע, סבל ודאגה והעמל המפרך, המחלות והתלאות, יצאו מתוכו ונפוצו בעולם כולו. אבל בכד הזה נצפנה גם התקווה, והיא נשארה בתוכו למשמרת, לחזק את לב האנשים.
ואילו את פרומתאוס ציווה זאוס לכבול באזיקים אל צוק בראש הר שומם בס?קיתי?ה. יתד ברזל שננעצה בחזהו ריתקה אותו לסלע, ועיט נשלח לכרסם את כבדו. בלילה היה הכבד מגליד, וביום היה העיט שב ומתנפל עליו במקורו. וכך מדי יום ביומו היה כבדו של פרומתאוס צומח, ובלילה שב ונטרף. רק כעבור דורות רבים, כשהאלים התפייסו והטיטאנים שוחררו מכלאם בשאול, עבר ה?ר?קל?ס באותו מקום נידח, הרג בחיצו את העיט ושיחרר את פרומתאוס.
באכלו את הכבד במשך היום מונע העיט, בהוראת זאוס, מפרומתאוס לבטא את האש הפנימית שלו. הכבד מייצג את מקומם של הרגשות וההתלהבות, אשר יגרמו לאדם לבטא את דחף חכמתו הפנימית במעשים נכונים ואינטליגנטיים כלפי חוץ (במקרה של פרומתאוס - יצירת האדם למשל). העובדה שפרומתאוס נקשר ליצירתו וקירב את האדם לאלים, על ידי ניצוץ אש החכמה שגנב עבורם, עלולה הייתה לערער את סדר הדברים הנכון ביקום. זאוס, כאבי האלים הממונה על שמירת החוק והצדק בעולם, היה חייב לכן לרסן את פרומתאוס ולמנוע ממנו את ביטוי אש היצירה הפנימית שבתוכו. אולם את פרומתאוס, שיצירתו הייתה אותנטית ורצויה בסופו של דבר, אי אפשר היה להמית והוא המשיך להצמיח את אותה אש פנימית של בריאה חכמה וחומלת בתוכו, בלילה - עת שהמסתורין שולט וההתבוננות הפנימית מאפשרת לחדש בצורה נכונה יותר את האותנטי שנכחד במשך היום. בתהליך זה מזדכך פרומתאוס, אמנם בייסורים, אך ללא ליאות. בתהליך של שנים ארוכות, הוא מצמיח בתוכו שוב ושוב את האש הפנימית, עד אשר מורה גדול (זאוס;חירון) מכיר בטיהור ובהתקדמות שעשה ושולח את שליחו להעניק לו חירות וחיי אלמוות
הסיפור המופלא הנ"ל מתחיל ב"איש מחשבה" איש של לוגיקה. בכל התרבויות הסמל של הידע והנאורות הוא השמש, שהינו זכרי בתפיסה. החלק הזכרי, הליניארי והלוגי הוא החלק המקדם אותנו להתפתחות וקדמה מעשית וטכנולוגית. אל השאיפות הגדולות של האנושות המתפתחת.
וכך ה"איש החושב" מחזיק הן ביצירה ? של האדם והן באש.
אבל לא ניתן להתקדם רק דרך ידע ומדע, בהתקדמות מאין זו יש ניכור תמידי ב"כבד" ? מרכז הרגש. כי אז אנו שוכחים את הנפש או אם תרצו את החלקים ה"נקביים" ? תיבת הפנדורה.
מקורות המסתורין, תהומות הרגש של כאב אך גם של אהבה ויופי. מקור הסבל והתקווה גם יחד.
האם ניתן באמת לוותר על התיבה הזאת ולהמשיך בסולם הדרגות והמינויים, גודל המשכורת, סממנים חיצוניים ועוד. וכל זה לפרט או ברמה ארצית, לפתח טכנולוגיה שמהווה איום על האנושות. איפה האיזון בין התפתחות כבסיס לצמיחה לבין התפתחות כחורבן רגשי, רוחני ונפשי.
"ההתפתחות של האדם אל הלוגוס הוא הישג גדול אבל המחיר בכך הוא אבדן האינסטינקט והמציאות עד למצב שהאדם תלוי במילים...ההתרחקות מהאינסטינקט יוצרת מודעות / ידע. אינסטינקט הוא טבע לעומת ידע שמחפש תרבות או התכחשות. כשאנו בטבע אנו בלא מודע האינסטינקט בפעולה. בחיי היומיום במרחק מן הטבע אנו כל חלק בהמנעות מין הבעיה, אנו בספק. כשיש מספר אופציות אז זזנו מהאינסטינקט ועברנו לפחד. אנו פתאום מבקשים מהלוגוס שיעשה מה שהאינסטינקט ידע קודם". יונג ((Sabini 2005
אינני באה לתת תשובות אלא לעלות את השאלות ולומר סביבי יש הרבה יאוש, זאת לא בעיה פרטית, היא כללית ורווחת ועל מנת לחזור למקום של אושר צריך להסכים כמו אפימתאוס, לחשוב אחרי מעשה. להרשות לעצמינו להרגיש, לרצות ולעשות לעיתים בלי מחשבה. בלי שליטה.משהו ספונטני וילדי יש במקום הזה התמים.
ובנוסף להסכים לשלם את המחיר. להסכים להרגיש, זה להסכים להרגיש גם כאב ואבדן, אבל ואכזבה. אך אז יש איזון ותחושת איחוד כי יש לנו גם רגש וגם מחשבה. גם החלקים הזכריים המניעים ומחושבים וגם הסערות החשוכות והמסתורין.
יש כאן שאיפה למיצוי ה"אש" הפנימית ? הרגש, היצר והיצירה עם ה"אש" החיצונית ששייכת להתפתחות והתקדמות מציאותית ונראית לעין.
אנו כאנשי המערב "המתקדם" חווים ניכור סביב גופינו. מחפשים את החיבור והאחיוד עם מקורות רוחניים.מבקשים חזרה את האינסטינקט במקום הפחד. את המשפחה במקום הקידום בדרגה ואת הדברים הפשוטים שיגרמו לנו שמחה.
אנחנו הורגלנו לנסות "לשלוט" ולהדחיק את הרגשות הטבעיים שלנו ושל גופינו. הרצון בשליטה מופנה גם החוצה כדי לקדם את האידיאלוגיה המערבית של " כיבוש הטבע".
האם אפשר להיות באיחוד ובאהבה במקום בכיבוש ובמלחמה. השאלה מתייחסת קודם כל לתפיסה שלנו את עצמינו ואחר"כ במעגלים הולכים וגדלים סביבינו.
אני מאמינה שכן, ולא משנה מאיזה כיוון מהחוץ פנימה או להיפך. זה עובד, זאת עובדה.
עלינו לזכור כי פרומתאוס, כגולת כותרת לנדיבותו, שלל מהאדם את היכולת לחזות את יום מותו. ודווקא בזכות "עיוורון" זה האדם מתחזק, שכן יש תקווה.
בברכת ראייה והסתרה, והכל במידה.
ליה
ליה נאור: טבע תראפיסטית, M.A בדרמה תראפיה, B.A בעבודה סוציאלית, רשיון מורה דרך (מטעם משרד התיירות).רכזת התוכנית לתראפיה בטבע במכון תמר-ה. מרצה ומנחה סדנאות במבחר תחומים בנושאי התבוננות, חוויה ויצירה ומספרת סיפורים
http://www.leanaor.com
מקור המאמר: www.Articles.co.il - מאמרים לשימוש חופשי
כלים שימושיים למאמר: פרסם את המאמר
 הדפס את המאמר
 שלח לחבר
 קישור ישיר למאמר
 פניה לכותב המאמר
 דווח מאמר בעייתי
|
