לשפץ את ההמנון 

הגיעה העת - לעדכן ולשפץ את ההמנון הלאומי - התקווה.
יש מקום להוסיף במקום "הישנים" בית או שניים חדשים, משירי המחברים שיבחרו משנות ה-60 משירי הפרטיזנים ושירי מורדי הגטאות, בצירוף ובשילוב שורות מהמקורות - כדי לחזק את הצביון היהודי ציוני. יש שורות בהמנון - ששייכות לעבר ההיסטורי ולא לעם חופשי ריבוני בארצו.


* מאת: עו"ד פכטר אברהם


עם סיום תרועת הפסטיבלים - לאחר חגיגות יום העצמאות ואירועי 60 שנה למדינה צריך לחשוב ולתכנן את 60 השנים הבאות ובין היתר לעדכן ולשפץ את ההמנון הלאומי.
המנון לאומי - כמו דגל - הוא בבחינת "סימבול" שיש בו שילוב של חלום, שאיפות, מיתוס, געגועים, אחווה וגאווה לאומית.
המנון - צריך לייצג את רוב העם אם לא את כולו - באותם ערכים שמאמינים בהם - שלמענם נלחמים, שולחים את הבנים למלחמה, למבצעים וחלקם לצערנו נופלים למען המולדת ואחרים נושאים את פצעיהם כל החיים.
לא לחינם, משך כל הדורות ואצל כל העמים, אנשים רצו קדימה עם הדגל, בכל המערכות ובזמנים קשים שירת ההמנון והנפת הדגל הפיחו גאווה ורוח גבורה בשורות הלוחמים והאזרחים.
ראה: המיתוס סביב הדגל באיבו - ג'ימא ודגל הדיו באו"ם רש-רש היא אילת.
יחד עם זאת - ההמנון חייב ורצוי שיסמל את הקשר בין העם, המסורת, העבר, ההווה והעתיד ולכן עליו להיות מעודכן.
אין פסול, בתיקון ההמנון, זה נעשה בעבר, אצל עמים שונים, שעם שינוי משטרים, מלחמות עצמאות והקמת מדינות צעירות על בסיס ישן - שונה או תוקן ההמנון כולל הדגל.
אם נשמע טוב את מילותיו של בן-גוריון: "אני מכריז בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל היא מדינת ישראל" - נבין לא רק את גודל המעמד, ההתרגשות, ההוויה, את הרגע ההיסטורי הלאומי - אלא נשמע גם את המנגינה של עם שקם מאפר השואה לעצמאות מדינית.
המילים: "להיות עם חופשי בארצנו - ארץ ציון וירושלים" - שהיו חלום של גלות, התגשמו וכעבור 60 שנה של עצמאות והיותו עם חופשי בארצו - הגיעה העת לסיים פרק זה ולא להתחיל 60 שנה נוספות לציפיות וחלומות על ערכים שאותם כבר הגשמנו. כמו עם חופש ריבוני, דמוקרטי, יהודי ציוני בארצנו.
לכן יש לומר לכל אלה שמנסים לקעקע את האחדות של מדינה יהודית ריבונית וציונית שהמדינה, ההמנון והדגל - הם של העם היהודי, לא של מדינה דו לאומית - לא מדינת כל אזרחיה - אלא כדברי בן גוריון עם ההכרזה על הקמת המדינה ומהות מגילת העצמאות - כמדינה יהודית ודמוקרטית.
ההמנון הלאומי, הדגל, המסורת, הטכסים הנלווים לימי חג לאומיים, כמו יום הכרזת המדינה, חג העצמאות, יום הזיכרון לחללי צה"ל, יום הזיכרון לשואה ולגבורה - הם מאבני המסד של מסורת של עם חופשי בארצו.
הדגל וההמנון - הם הרבה יותר ממנגינה ומילים או בד לבן עם פסים כחולים - הם סממנים לכוח העם, אחדותו, שאיפותיו, גבורתו ופעמים רבות להקרבה אישית לטובת המדינה וערכיה.
לא לחינם הוסדרו הטכסים הממלכתיים, במסגרת החוק - והוכנו תיקים המסדירים את הנוהלים והפרוצדורה של הטכסים - זה נותן לאירועים את האפקטים הלאומיים ממלכתיים - וברגעים אלה, אין מפלגות, קצוות, מריבות, אלא אחדות - ולו לרגעים ולמראית עין, אבל בכל זאת אווירה של אחדות וכבוד הדדי.
ההמנון מייצג ומביע את שאיפותיו של העם. במקרה שלנו - את שאיפתה של הציונות המדינית מעשית, להיות עם חופשי, ריבוני, דמוקרטי של העם היהודי בארצו - ארץ ציון ירושלים.
ההמנון - מקפל בתוכו או חייב לייצג את האמור ב"מגנה-קרטה" של רצון העם את "מגילת העצמאות" על תכנה.
חוק יסוד כבוד האדם וחירותו, אומר בסעיף 1 א': "חוק יסוד זה, מטרתו להגן על כבוד האדם וחירותו, כדי לעגן בחוק יסוד את ערכיה של מדינת ישראל, כמדינה יהודית ודמוקרטית".
ההמנון והדגל - צריכים לבטא את הערכים האלה ולייצגם כלפי פנים וכלפי חוץ. בהמנון "התקווה" - יש שורות ומילים השייכות לעבר ההיסטורי, לשאיפות הקמאיות של עם או יישות בגולה, שנפשו הומייה לציון ועיניו נשואות לירושלים בירת הנצח.
ב"התקווה" השורות: "כל עוד בלבב פנימה נפש יהודי הומייה... עין לציון צופיה. עוד לא אבדה תקוותנו - התקווה בת שנות אלפיים, להיות עם חופשי בארצנו - ארץ ציון ירושלים".
עברו שנים - והנה אנחנו עם חופשי בארצנו בציון, עם ירושלים הבירה - מאז 1948.
המשך השימוש בערגה והציפייה להיות עם חופשי - הופכת את העצמאות והחופש, למושג זמני, לא יציב, שחלילה עלול להשתנות. שאם לא כן - למה אנחנו ממשיכים להתפלל להיות עם חופשי?
יש בינינו הטוענים ובמידה רבה של צדק, כי מלחמת השחרור עדיין לא הסתיימה, ואנחנו בשלב ג' או ד' של תהליך המלחמה לשחרור ובעצם בימים אלה - נלחמים עדיין על העצמאות, מול החמאס, איראן, אל קעידה, סוריה - ועדיין לא הגענו למנוחה ולנחלה. זה אולי נכון, בחלקו, אך מיום הכרזת המדינה ועצמאותה, כנאמר במגילת העצמאות, והכרזתו ההיסטורית של בן גוריון, במוזיאון תל-אביב (בשדרות רוטשילד), אנו עם חופשי, ריבוני, דמוקרטי, יהודי בארצנו ובירתה ירושלים.
לציין, לפני הקמת המדינה, דנו בסוגייה של הדגל וההמנון. לגבי ההמנון - היו התלבטויות האם להישאר עם "התקווה" או לאמץ את "שיר המעלות" - (שהושמע גם בפתיחת הכנסת ה-17) כהמנון הלאומי.
באשר ל"התקווה" - המנגינה לקוחה מקטע של היצירה הקלאסית "מולדבה" של סמטנה - ועליה הולבשו המילים של "התקווה" ע"י נפתלי הרץ אימבר. אמנם, אין בכך כל פסול, אך מאחר ואין מדובר ביצירה הומוגנית מקורית שלמה, אלא הרכבה של שני יסודות - אין כל מניעה שעם עבור הזמן, והשינויים במהות ובתוכן, יוכנסו גם שינויים ועדכונים להמנון הלאומי.
לדעתי, יש מקום להוסיף שורות משירה של נעמי שמר, ירושלים של זהב (למרות שנעימת השיר אינה מקורית אלא העתק/השפעה), וכן שורות מ"שיר המעלות" הלקוח מהמקורות כדי לקשר ולהדק הקשר בין העבר ההווה והעתיד.
ולא יהיה כל פסול, אם יוסיפו גם כמה שורות מקוריות לביטוי העם המתחדש וקיבוץ הגלויות בארצנו. כמו כן הייתי מוסיף שורות ומילים משיר הפרטיזנים היהודים, בשילוב עם מילים משירי מלחמת השחרור.
הדגל, ההמנון מכובד בכל העולם וכל מדינה מתגאה בדגלה והמנונה ובצדק. בארה"ב, נושא הדגל וההמנון מצוי ומוסדר בחוק - הדגל נמצא ומתנוסס בכל מוסדות השלטון, מוסדות החינוך והצבא והטכס בבתי הספר מתחיל בבוקר עם שירת ההמנון והנפת הדגל, וכמו כן במחנות הצבא כולל חו"ל.
הנושא חדר כה עמוק לתפיסה האזרחית לאומית האמריקאית שגם בבתים פרטיים רבים, מתנוסס הדגל בחצרות הבתים - ומהווה סמל לגאווה לאומית.
גם אצלנו - ניסו להרחיב את נושא הטכסים לבתי ספר, מעבר למוסדות השלטון, ולחייב דגל לאום במוסדות הממשלתיים, שאכן קיימים בכנסת, בצה"ל, בתי משפט ובתי ספר ממלכתיים.
זה המקום להזכיר כי בארה"ב אירוע של שריפת דגל הלאום הגיע להכרעה של בית המשפט העליון ושם ראו בכך אקט שיש לו חיסיון תחת מטריה של חופש הדיבור - אך מדובר בקבוצות קטנות קיצוניות ולא בעלי השפעה לאומית.
גם אצלנו יש קיצוניים ו/או אנרכיסטים למיניהם שהדגל וההמנון לא אומרים להם דבר. הם מסרבים לעמוד דום בטכסי יום הזיכרון, יום העצמאות, והם דווקא שייכים לעם היהודי, היושב בציון, כמו חרדים קיצוניים נטורי קרתא או סטמר - שלא מכירים במדינה הציונית ורצים להתחנף וללקק לגויים או לפריץ נוסח עראפאת ונציגי חמאס. אך אלה שוליים צרים ויוצאי דופן - הקיימים למעשה בכל עם בארצות שונות.
לדעתי, הגיעה העת לשינויים, עדכונים, תוך תקווה וציפיה לעתיד.
הערות לסיום:
א. יש להפסיק את הבכיינות הגלותית! עם בריא, נורמלי, עצמאי, ריבוני וחופשי - צריך להתנהג בהתאם!
ב. ביום העצמאות וביום השואה - יש להציף את ערי גרמניה בנוכחות אלפי ישראלים, בברלין - שיבקרו במוזיאון היהודי, באתר ההנצחה לשואה, ולדרוך על הבונקר שבו התאבד הצורר היטלר. אין ניצחון והנצחה גדולים מזה - זאת תשובתנו לשואה.
ג. מצעד החיים בפולין צריך לשלבו גם לגרמניה ולאזן במינון הנכון בין המוות והחיים. מדובר בנוער צעיר, בריא וגאה שלא צריך להדגיש בפניו יתר על המידה את "המוות" אלא את החיים, הגבורה והמשכיות נצח ישראל.

הכותב הוא עורך-דין, המתמחה במשפט פלילי, צבאי וציבורי, והיה בעבר פרקליט צבאי, יועץ משפטי, שופט צבאי בדרגת סא"ל, סגן פרקליט מחוז ומשנה ליועץ המשפטי של מועצת העתונות ופרשן משפטי בהווה.

מקור המאמר: www.Articles.co.il - מאמרים לשימוש חופשי

כלים שימושיים למאמר:  פרסם את המאמר   הדפס את המאמר   שלח לחבר   קישור ישיר למאמר   פניה לכותב המאמר   דווח מאמר בעייתי