לאלה מכם המתעניינים בכל הקשור לאופנה, פרשת השבוע שלנו מכילה תיאור מפורט, של כל הבגדים ואביזרי הלבוש של הכוהנים בבית המקדש. כל בגד קיבל עיצוב 'מטאפיזי' מיוחד, שהותאם בדיוק לתפקידו בעבודת הכוהנים - החל מ'ציץ הזהב' שהונח להם על המצח וכלה בעיטורים ובפעמונים המקשטים את תחתית גלימתם. (ואפילו אל תנסו לשאול לגבי הנעליים; הכוהנים בבית המקדש עבדו כשהם יחפים לגמרי!).
פרשה שלימה רק על בגדים?! מה השטחיות הזו? ובכלל, בשביל מה צריך ללבוש בגדים מלכתחילה?!
ובכן, כולנו זוכרים את הסיפור על אדם וחווה בגן העדן: הם החלו את דרכם ערומים, "ויהיו שניהם ערומים, האדם ואישתו, ולא יתבוששו [לא התביישו]" (בראשית ב' כה), אך לאחר שאכלו מפרי עץ הדעת, "ותיפקחנה עיני שניהם, וידעו כי עירומים הם, ויתפרו עלה תאנה, ויעשו להם חגורות" (בראשית ג, ז).
נשאלת השאלה, מה גרם לשינוי הגדול שחל בהם ומדוע הזדקקו לפתע למלבושים?
הרב זלמן סורוצקין מסביר זאת כך: לפני שאכלו מפרי עץ הדעת, אדם וחווה ראו זה את זו רק בממד הרוחני שלהם. הם ראו מול עיניהם נשמות בלבד. הם ידעו שהנשמה היא המהות האמיתית של האדם והבינו שהגוף הוא רק כיסוי חיצוני ושולי. כיוון שאדם וחווה היו ממוקדים בהיבט הרוחני שלהם, הם לא דאגו להסתיר את גופם זה מפני זו. עם זאת, לאחר שטעמו מפרי עץ הדעת, ירדה הרמה הרוחנית שלהם באופן משמעותי "ותיפקחנה עיני שניהם" ולפתע הם התרכזו בגוף החיצוני במקום בנשמה. הגוף הפך כעת לגורם, שמסית את תשומת הלב מהנשמה ולכן היה צורך לכסות אותו. כאן למעשה נולד הרעיון של לבישת הבגדים!
זהירות! אדם הוא לא אובייקט!
בעולם המודרני, אנו נוטים להתייחס אל בני האדם כיצורים גשמיים. בדרך כלל, כאשר אנו מנסים לתאר אדם מסוים, נבחר לתאר את מראהו החיצוני - למשל, 'הוא בחור גבוה', או 'האישה עם השיער המתולתל'.
עם זאת, האספקטים החשובים ביותר שקיימים בבן האדם הם דווקא המאפיינים הרוחניים שלו: הכישורים, החלומות, החולשות והמעלות. כולנו נאבקים ומתאמצים כדי להבליט את הצד הרוחני והערכי שלנו. כיצד אנו מרגישים כאשר מתייחסים אלינו רק דרך המאפיינים החיצוניים שלנו? אנו מרגישים מזולזלים ומושפלים - מעין אובייקטים לא אנושיים.
בחברה שלנו, נשים הן אלה שמרגישות את הקושי הזה יותר מכולם. הן סובלות מהשפלות רבות, כמו הטרדות מיניות ומבטים שמתמקדים רק בגוף שלהן. רחוב דיזנגוף 'שכנע' את האישה המערבית, שעליה להיות מוטרדת תמיד מהמשקל שלה, מעור הפנים שלה ומהבגדים שהיא בוחרת ללבוש. קשה מאד לעמוד כנגד הלחץ החברתי המופעל על כל אחד מאתנו והוא אכן משפיע על כולנו.
זוהי הסיבה, שבגללה התורה כל כך מקפידה על לבוש מכובד. חשוב שנסית את תשומת הלב מהמראה החיצוני והשטחי שלנו, בכדי לאפשר לאנשים סביבנו לראות את האדם שבתוכנו. היהדות איננה דורשת מאתנו להתלבש בצורה מכוערת או דוחה. היא פשוט מכוונת אותנו, שלא למשוך תשומת לב רבה מדי אל הגוף שלנו, ע"י לבישת בגדים פרובוקטיביים או צעקניים.
פריטים יקרי ערך אנו נוהגים להצניע. את הדברים היקרים ביותר אנו לא מציגים לראווה באופן פומבי...
לא רק גוף יפה!
הקטע הבא לקוח מתוך ספר קטן אך מצוין, שנקרא "בחוץ, בפנים", מאת גילה מנולסון. לא מדובר בניסוח שלי, אלא במילים של אישה המומחית לענייני הרוחניות הנשית:
"נשים בדרך כלל ינסו להשתלט על מערכת יחסים מסוימת, כשהן באופן חצי מודע משתמשות במראה החיצוני שלהן ובהשפעה שלו על הגבר עמו הן מתקשרות. אולם, הנטייה הזו עלולה להיות הרת אסון עבור האישה. באופן טראגי ביותר, אישה שמרגילה את עצמה "לתפוס" גברים בצורה שכזאת, עלולה להפנים בתוכה דימוי עצמי המבוסס על שטחיות, עד כדי כך, שהיא עלולה לשכוח לגמרי מה באמת יש לה להציע מתחת למראה החיצוני שלה. יותר מכך, גם אם האישה מפתחת רגשות עמוקים יותר בתוך מערכת היחסים שבה היא מעורבת, אין שום סיבה בעולם שרגשותיו של הגבר יעמיקו במקביל לשלה.
שמעתי פעם סיפור שמדגים זאת בצורה בהירה ביותר: אישה בשם יהודית ביקרה אצל חברתה, לאה. לאה הייתה בחורה נבונה באמצע שנות העשרים לחייה ובדיוק עברה את מבחן הסף של הפקולטה למשפטים. שתיהן בילו זמן רב בחיפוש בארון הבגדים של לאה, כשהן מנסות להחליט מה כדאי לה ללבוש לראיון העבודה, שעתיד להתקיים למחרת בבוקר, במשרד משפטים יוקרתי.
יהודית הוציאה חצאית מיני וצירפה אליה גופיה מתאימה שהייתה תלויה על אחד הקולבים. "מה עם זה? מה דעתך?".
לאה הביטה בה, לגמרי לא מאמינה למראה עיניה. "את השתגעת לגמרי?", היא קראה. "מה את חושבת שאני מנסה למכור בעצמי? אני לא רוצה שמעסיק פוטנציאלי יראה בי רק גוף יפה. אני רוצה שיתייחסו אלי בצורה רצינית. אני רוצה שיעריכו אותי בזכות מי שאני, ולא בזכות איך שאני נראית!".
יהודית ענתה לה מייד: "אבל כשאת יוצאת לבלות במוצאי שבתות ואת מקווה לפגוש שם את הגבר עמו תנהלי מערכת יחסים עמוקה ואמיתית - גבר שיעריך אותך בזכות מי שאת - זה בדיוק מה שאת לובשת!".
אחת ההתנהגויות הטראגיות והמשפילות ביותר, היא הניסיון למשוך את תשומת לבו של הזולת על בסיס המראה החיצוני בלבד. אבל אם רק נעשה צעד אחד אחורה ונגדיר באופן ברור מה באמת אנחנו רוצים, קרוב לוודאי שנחליט להתלבש בצורה שונה לחלוטין. כמו לאה, גם אנחנו איננו שטחיים. אנו בסך הכל נכנעים לנורמות החברתיות שאופפות אותנו מכל צד ונסחפים אל תוך הבלבול הקולקטיבי, של מי אנחנו באמת אמורים להיות."
מסרים סמויים בטלפון
פרשת השבוע שלנו מסבירה את המטרה המיוחדת של בגדי הכוהנים. "ועשית בגדי קודש לאהרון אחיך, לכבוד ולתפארת" (שמות כ"ח ב). התורה מלמדת אותנו, שסוג הבגדים שאנו בוחרים ללבוש, משקף את הכבוד והתפארת שלנו כבני אדם, כיצורים שנבראו בצלמו ובדמותו של הקב"ה.
הנושא הוא "מהות הכבוד האנושי" ואין לכך שום קשר להבדל שבין נשים וגברים! דוגמא לכך נוכל להביא מהגמרא האומרת, שכל 'תלמיד חכם' היוצא החוצה בבגדים מוכתמים ועל ידי כך פוגם בכבודו ובכבוד התורה, ראוי לעונש. היהדות נוקטת עמדה מאד נחרצת בענייני הלבוש, משום שעל פי תפיסתה, הבגדים אינם רק כיסוי חיצוני לגוף, אלא הם גם משקפים את הפנימיות של האישיות.
לפני שנים רבות, היה לי חבר שהעסיק עובדים רבים בחברה לטלמרקנטינג . אחד העובדים במשך זמן רב היה מגיע לעבודה בבגדים מאד פשוטים. (עשיתי לעצמי חישוב, שהיתרון העצום במכירות הטלפוניות הוא, שללקוחות שלי בכלל לא אכפת איך אני נראה!). אבל יום אחד הוא מספר כי: התחלתי להבחין בכך, שאנשי המכירות המוצלחים ביותר במכירות הטלפוניות, היו אלה שהגיעו כל יום לעבודה לבושים במיטב בגדיהם. יום אחד החלטתי לנסות זאת בעצמי. הגעתי לעבודה לבוש בחליפה ועניבה מהודרת ולפתע מצאתי את עצמי מדבר בטלפון בביטחון עצמי גדול יותר, יושב זקוף יותר בכיסא שלי ומתקשר עם הלקוחות בצורה הרבה יותר מקצועית. בצדו השני של קו הטלפון, הבגדים שלי אולי לא נראו, אך ברור היה לי שהנוכחות שלהם הייתה מורגשת מאד. המכירות שלי עלו בצורה משמעותית ביותר!
זאת בדיוק הסיבה, שבגללה התורה אומרת לנו, שכאשר אדם מתפלל לקב"ה, עליו להיות במקום נקי ולבוש בבגדים מכובדים ונאים. הפתגם הידוע "הבגדים עושים את האדם", הוא באמת נכון. כאשר אנו מתלבשים בצורה מכובדת, העולם גם מתייחס אלינו בהתאם.
לבושו של הקב"ה
ברמה עמוקה יותר, בעולם הקבלה, חכמינו מדברים על מושג הבגדים, אפילו ביחס לקב"ה בכבודו ובעצמו! הגמרא, בדיון בשאלה - מדוע הקב"ה אינו מתגלה באופן ברור יותר בעולם שלנו מסבירה, "שהקב"ה לובש את העולם כמו בגדים". בדיוק כמו שהלבוש מכסה את גופו של האדם, כך גם העולם מסתיר את הקב"ה. המילה "עולם" מגיעה מאותו השורש של המילה "נעלם".
אך כמה שהבגד מסתיר, כך הוא גם מגלה - שהרי הוא מאלץ את המביטים בו להתבונן עמוק יותר פנימה, למהות האמיתית של האדם הלובש אותו. בדיוק באותו אופן, הקב"ה משתמש ב"לבוש" של העולם הגשמי, בכדי לעודד אותנו להתבונן פנימה ולגלות אותו בעולם הזה. בדיוק כפי שניתן לראות את "האדם הלא-נראה" רק כאשר הוא לובש על עצמו בגד, כך גם הקב"ה מתגלה, רק כאשר הוא "עוטה" על עצמו את "הבגד" שעליו הוא מולך - העולם.
הגימטרייה של 'אלוקים' היא 86. "הטבע" גם הוא שווה בגימטרייה ל - 86. הרמב"ם כותב, שאחת הדרכים להתקרב ולהכיר טוב יותר את הקב"ה, היא לעשות מדיטציה עם נפלאות הטבע.
כמובן שמהותו האמיתית של הקב"ה נשארת נעלמת ומוסתרת - אנחנו מצליחים לראות רק את "הבגד החיצוני" ולא את הקב"ה בעצמו. לכן מציע לנו הרמב"ם,לנקוט בדרך אינטימית יותר בעזרתה מתאפשר לנו להכיר את הקב"ה והיא - לקיים את מצוותיו.
השיעור החשוב שאנו למדים מפרשת השבוע, הוא כוח ההשפעה העצום שיש לבגדים על הלובשים אותם ועל הסביבה. בהתאם לכך, אנו חייבים להיות רגישים יותר למסרים שאנו משדרים דרך הבגדים שלנו, הבריאות הרוחנית שלנו תלויה בכך! ככל שהבגדים שלנו יהיו מכובדים יותר, כך נצליח להראות את עצמנו באופן הטהור והאמיתי ביותר, המשקף את נשמותינו.
************
בעוד פרשת השבוע שומרת על תנופת ההכנות שהחלה בה בפרשה הקודמת, בעוד היא ממשיכה בהנחיות לקראת המבצע הגדול של הקמת המשכן - סוטה הפרשה בתחילתה מן הקו הכללי הזה: היא מציבה בראשה פרשה קטנה, שאינה מן העניין, ולא כאן מקומה.
בעוד שעיקר הפרשה עוסקת בתכנון בגדי הכוהנים, באופן לבישתם ובצורת הקדשת הכוהנים למלאכת הקודש (שמות פרק כח), פותחת היא בכמה פסוקים, העוסקים בשאלות, כיצד להעלות אור במנורה, שעדיין לא נוצרה, והיכן תעמוד במשכן, שעוד לא הוקם.
וכך נאמר בפסוק:
"ואתה תצוה את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך... להעלות נר תמיד" (שמות כז, כ).
צודקת ביותר היא שאלת דון יצחק אברבנאל, בפירושו על התורה:
"מדוע צווה כאן על עריכת הנרות? שזה לא היה ראוי לצוותו, כי אם אחרי עשיית המשכן והנחת המנורה וכל הכלים במקומם".
ומשום ששאלה זו הגיונית ובמקומה, והואיל ומיקום פרשיות התורה מלא הוא במשמעות כדבריה עצמה, מן הצורך והחובה להבין מה סיבת הזריזות, שגילתה כאן התורה. מדוע באמת ראתה צורך לעצור בנקודה זו - באמצע הפעילות הקדחתנית של בניית המשכן - ולהזכיר דווקא את מצוות הדלקת הנר העתידה?
מדוע עמדה בחוץ?
אכן, כפי שהתורה נוהגת בדרך כלל, נהגה גם הפעם. אין היא מסבירה את מעשיה. היא אומרת, מצווה, מספרת, והאדם - היודע את דרכי הלימוד של דבריה - מפיק מתוכם את המשמעות, הגלומה בכל מילה ואות.
גם במקרה הנר, נובעת המשמעות מן הפרטים שהוזכרו בכתובים, הדנים בו. ואנו נזכירם אחד לאחד.
פרט ראשון הוא מיקום המנורה במשכן: "באהל מועד מחוץ לפרוכת אשר על העדת יערך אתו אהרן ובניו" (שם, כא).
הצורך להדגיש זאת הוא המושך את תשומת הלב. הפרוכת חצצה בין "קודש הקדשים" לבין שאר חלקי המשכן. ב"קודש הקדשים" עמד ארון העדות. בו הושמו לוחות הברית, שניתנו בסיני, והוא היה מקום השראת השכינה במשכן. הכניסה למקום זה הייתה אסורה בתכלית. רק פעם בשנה, ביום הכיפורים, נכנס הכהן הגדול אל מעבר לפרוכת. ואם כן, מה מבקש הפסוק להדגיש, שהעלו אור במנורה, העומדת מחוץ לפרוכת?
תשובה:
"היא נתונה מחוץ לפרוכת להודיעך, שאין הקב"ה צריך לאורה". נוסח דברים, שנלמד גם מן הפסוק הקודם: "ויקחו אליך", "אליך ולא לי, לא לאורה אני צריך" (מסכת מנחות פו, א).
זהו שיעור חשוב. פילוסופיית חיים שלימה, הנלמדת מעצם הצבת המנורה במקום שהוצבה. זהו מעשה, העוקר מלב היהודי את אמונת ההבל של עובד האלילים, הרואה בשאיפת הקשר של האלוקים עם האדם צורך אלוקי. כאילו הוא הזקוק לקשר זה. דעה פסולה זו (החודרת לאחרונה לשולי החברה בארץ בתיווכן של כתות הודיות שונות), פוגמת בחרותו המוחלטת של האלוקים, ומכחישה למעשה את חירותו של האדם, שבו מצוי ניצוץ אלוקי. מחשבה זו הינה הרת אסון. שכן, אם האלוקים כבול לחוקיות, הרי כך גם האדם. ואם שולט הדטרמיניזם ברוחו של האדם, אין מקום לתביעת אחריות מוסרית מלאה על מעשיו, לטוב ולרע.
ובאמת, וכי זקוק האלוקים לאור, שיעלה האדם?
"הגלגל הזה של חמה (השמש) אחד ממשמשי הוא, ובשעה שיוצא לעולם, אין כל בריה יכולה ליזון עיניו ממנו.. ולאורך אני צריך?" "הברק הזה אחד מתולדות האש של מעלה הוא, ומסוף העולם ועד סופו מבהיק אורו, ולאורך אני צריך?"
"הגלגל הזה של עין - אין אדם רואה מתוך הלובן שיש בו אלא מתוך השחור. אמר הקב"ה: מה מתוך חשיכה בראתי לך אורה, לאורך אני צריך"? (מדרש רבה ויקרא לא, ח).
מדרשים אלה לועגים באירוניה למחשבת התלות של האלוקים בעולמו. הם מציגים את הבורא כמקור האור, כמשפיע הבלעדי על היקום, מן השמש בגבורתו ועד לאישון עינו של האדם.
"וכי לאורך אני צריך?" לא. אולם אתה האדם הוא שזקוק לו.
לאורו של הנר
ואמנם, כשאר כלי המשכן גם הנר סמל הוא לאדם.
אורו בא, כמובא בפסוק מ"שמן זית זך". גם עובדה זו היא סמל. שמן הזית שונה מ"כל המשקים המתערבים זה בזה, והשמן אינו מתערב אלא עומד. כך ישראל אינן מתערבים עם העכו"ם" (מדרש רבה שמות לו, א).
זהו, אפוא, הסמל הראשון. חוק העם כחוק השמן. הוא פשוט אינו מסוגל להתערב בשאר האומות. העם ניסה להתבולל ולהיעלם. בכל הלב ניסה, ולא הצליח. הוא נותר חטיבה בפני עצמה. ההיסטוריה, לפחות, הוכיחה את "חוק השמן היהודי".
זאת ועוד, "כשם שהשמן מאיר, כך בית המקדש מאיר לכל העולם, שנאמר (ישעיה ס, ג) 'והלכו גויים לאורך': ולכן נקראו אבותינו "זית רענן" - שהם מאירים לכל". (שם).
זו המחשה נוספת: אי התערבותנו באומות היא תרומתנו הגדולה לאנושות. היא שאפשרה לנו "להאיר לכל" - באורנו המיוחד. ושוב עומדת ההיסטוריה לצד מדרש עתיק זה. התרבות האנושית כלל לא הפסידה משמירת ייחודנו (פרטים מאלפים ביותר ימצא הקורא בספרו של פרופ' ססיל רות, "תרומת היהודים לתרבות העולם").
באוזניו של היחיד
אולם, בצד הסמלים הלאומיים לחשה שלהבת נר התמיד, שדלקה "מערב עד בקר" (שם, כא), דברים חשובים גם באוזנו של היחיד בישראל.
היא לחשה לו, "שמי שעומד באפלה ונר בידו: ראה אבן - לא נכשל, ראה ביב - ולא נפל. למה? על שיש בידו נר" (שם במדרש לו, ג). כי הנר מאיר לאדם, בכוחו לגרש אפלה רבה ולסייע לאדם למצוא את דרכו. כך גם נר תורתו: "שאם עוסקים בה, מאירה בכל מקום". היא מעניקה כיוון לאדם במבוך החיים היא המאירה לו בשבילי עולם אפילים לבל יכשל.
שלהבת הנר רמזה (ורומזת) על תענוג ההתעלות והזיכוך העצמי, הטמון בעשיית המעשה הטוב: "כי כל מי שעושה מצווה הוא כאילו מדליק נר לפני הקב"ה ומחיה נפשו" (שם).
מעשה טוב הוא אור לנפש. הסיפוק והאצילות, שהיא חשה מהגשמת המעשה, מחיה אותה.
ועוד שיעור מאלף לאדם, המתבונן בנר.
"מה הנר הזה, כשהוא דולק, אפילו אלף אלפי נרות מדליקים הימנו - אורו במקומו" (שם).
בדברים אחרונים אלו מציין המדרש תכונה מיוחדת של האור. תכונה, שאינה בנמצא בחומר אחר. כל חומר המעניק לזולתו מן השפע המצוי בידו, מחסיר את הכמות שנתן מעצמו. לא כן הנר. אנו יכולים להדליק בנר אחד אלפי נרות, ואורו לא ייפגם במאומה. זו תכונה, הראויה לציון, כי היא טמונה גם באור רוחו של האדם. המעניק לזולת, לעולם לא יחסיר מעצמו, כמאמר הפתגם על החיוך: "אינו עולה מאומה, אך ערכו רב. הוא מעשיר את המקבל בלי לרושש את הנותן". פתגם, התלוי על כותלי משרדים רבים, אך לא תמיד יורד מהם אל הלב, אל העיניים ואל שפתי משרתי הקהל למיניהם. זו המציאות בכל מקום בו אנו נדרשים להעניק לזולת.
המדרש, מיטיב לתאר את המאבק, המתחולל:
"הרבה פעמים, שאדם מחבב בלבו לעשות מצווה, ויצר הרע שבתוכו אומר: מה לך לעשות מצווה ומחסר את נכסיך? עד שאתה נותן לאחרים, תן לבניך, ויצר הטוב אומר לו: תן למצווה - ראה מה כתיב: 'כי נר מצווה'... כך כל מי שייתן למצווה אינו מחסר את נכסיו" (שם).
כי במתן החומרי מעשיר האדם את הרוח. הוא תורם כסף ובונה אישיות, אישיותו שלו. מקדיש שעות לזקוקים לו, ונשמתו מתעצמת.
כך האיר הנר. נר התמיד הקטן, שהיה לשיעור גדול וחשוב. הוא קבע את היחס הנכון כלפי הבורא, העם והאנושות, כלפי עצמו והזולת. על כן חשוב היה, חשוב מאוד, שייחרת שיעור זה בלבות בני ישראל עוד בטרם יקימו מעשית את המשכן.
*******
שפה יהיה לפיו לא יקרע
כשאר פרשיות המשכן, עמוסה פרשת תצווה בפרטים ופרטי פרטים. זר כי ייקלע לבית הכנסת, עשוי לחשוב שהגיע בטעות לשיעור בבית ספר "שנקר". גזירה ותפירה, צביעה ועיטור. שיבוץ ורקמה. חושן ואפוד. מעיל ומכנסיים. מצנפת ואפילו אבנט. משבצות וכתפיות. אבזמים ואבנים. שלל צבעים וגוונים: תכלת וארגמן. תולעת שני ושש.
מעבר לשאלה המתבקשת מאליה, מה ראתה תורה להקדיש עשרות רבות של פסוקים להוראות אלה, מעלה הפרשה שאלות יסוד בדבר מקומו של הלבוש והכיסוי בעולמה של יהדות (והלוא דבר הוא, שאחת ההתגלויות הראשונות של הקב"ה לאדם קשורה בעשיית בגדים: "ויתפרו עלה תאנה ויעשו להם חגורות" ? בראשית ג, ז). לצדו, קיים בפרשה מתח בין ה"ציווי" הנורמטיבי והכופה שבא בראש הפרשה ("ואתה תצווה"), לבין הוראות ה"רשות" השונות שבאו בהמשכה, ובין הציווי המכוון לכאורה רק כלפי משה, מנהיג העם ומורה דרכו ("ואתה תצווה", "ועשית", לשון יחיד נוכח) לבין הצו שמופנה לרבים ("ואתה תצווה את בני ישראל ויקחו אליך", "ועשו את האפוד", ועוד כהנה וכהנה).
דומה שאחד המסרים החשובים שעולים מכאן הוא שעבודת הקודש והמקדש אינם רק עניינו של היחיד, של ה"משמש בקודש" בלבד, אלא של העם כולו. הכול צריכים להיות שותפים בעבודת ה', על חוויותיה ושמחותיה, ציוויה ואיסוריה.
בתוך שגרת העשייה הדקדקנית והפרטנית, בולט חריג אחד, שנאמר במעיל: "והיה פי ראשו בתוכו, שפה יהיה לפיו סביב מעשה אורג, כפי תחרא יהיה לו, לא יקרע" (כח, לא). מעבר לדרך העשייה המסובכת של "כפי תחרא" (ומרתקת ההשוואה שעשה כאן הרשב"ם לפירושו, להבדיל, לבגדי גלחים(כמרים!)), נשאלת כאן שאלה: מה ראה הכתוב לצוות דווקא במעיל ש"לא יקרע"? האם מדובר רק בהוראות עשייתו (כפירוש החזקוני על אתר), בעצה טובה, כפירושו של רש"י ["כדי שלא יקרע"], או באיסור ממשי שמאחוריו מסתתר מסר מסוים?
עיון בדברי הגמרא (יומא עב, ע"א) מלמד שלא מדובר רק בעצה טובה בעלמא, אלא באיסור בר ענישה. וכך נאמר שם: "המקרע בגדי כהונה לוקה". אכן, בכך לא סרה התמיהה אלא מתחזקת עוד יותר: וכי נחשדו ישראל לקרוע בגדי כהונה? ואם עשו כן בשוגג, מה טעם ילקו על כך?
כדרכו, ביקש בעל ספר "החינוך" ליתן טעם בדבר: "כדי שילבשנו באימה, וביראה, ובנחת, ודרך כבוד. ויירא מלקורעו ומלהשחית בו דבר". ומסר גדול יש כאן, הן במישור הפנימי, של עבודת המקדש, הן במישור רחב הרבה יותר, של "עבודת הקודש".
לא אחת, מחמת התלהבות דקדושה, עשוי אדם להתלהב ומתוך כך לעשות מעשיו מתוך אקסטאזה דתית, תוך איבוד כל התחושות לגבי מה שקורה מסביב. {דוגמא לאדם המגיע בבוקר לבית הכנסת לאחר שטבל במקווה שי טבילות ומתעטף בהתלהבות בציצית והפתילים עפים לכל עבר פוגעים בסובבים אותו אבל הוא בהתלהבות שלו, או אדם שמתנדנד בהתלהבות בתפילה ודופק את הסטנדר בראש של היושב לפניו!.......}
על כן מצווה אותנו תורה, שגם בעת עבודת הקודש, בעודו שרוי בלהט העשייה הדתית, חייב הכהן לתת דעתו גם לסובב אותו. עליו ללבוש את המעיל לא רק מתוך "אימה וביראה" אלא גם "בנחת", תוך שיקול דעת ושמירה על כך שעבודתו תיעשה ב"דרך כבוד", ולא בתורה מתמיהה ומבזה.
יתר על כן: מרוב התלהבות, דתית או אחרת, עשוי אדם להיכנס למרוץ מטורף של השגת היעד, של חתירה למטרה, מבלי שייתן לבו ל"קרעים" ולמחיר שהתלהבות זו גובה. התורה מצווה עלינו, גם בשעת החתירה למטרה, קדושה וטהורה ככל שתהיה, להיזהר ולהישמר מפני ה"קרעים" שעלולים לבוא בעקבותיה.
רעיון זה, של מתינות ושיקול דעת בעבודת הקודש, מודגש גם בראש פרשת בהעלותך. לשונה נשמעת כמין הד לציווי שנאמר בראש פרשתנו. כנגד "ואתה תצווה... להעלות נר תמיד", מעלה אהרן הכהן את הנרות, מדליק את אש התמיד, ומקיים את הציווי ככתבו וכלשונו: "ויעש כן אהרן, אל מול פני המנורה העלה נרותיה, כאשר ציווה ה' את משה". וכמו שפירש רש"י: מלמד שלא שינה. מעלה גדולה היא ל"איש האלוקים", שיכול הוא להגיע אל הקודש גם בדרך המלך, מבלי שייראה מוזר ו"משונה" בעיני הבריות.
איפה שוכן האלוקים?
"הקב"ה נמצא בכל מקום שנותנים לו להיכנס". (אמרה חסידית)
השאלה היא, היכן המקום שאליו יכול האדם להכניס את האלוקים.
יש שעונים שהאלוקים שוכן בתוך כל אדם. האחרים אומרים שהאלוקים שוכן בקרב העם. האם זאת סתם התפלספות, או שהמושגים השונים האלה של תפיסת האלוקים - וכיצד למצוא אותו - יוצרים שוני מעשי בדרך שבה מנהלים בני האדם את חייהם? האם אדם שמאמין שהאלוקים שוכן בתוך כל יחיד, שונה במעשיו מאדם שמאמין שהאלוקים שוכן בקרב העם?
בין אם המקום שבו שוכן האלוקים נמצא 'בתוכנו' או 'בקרבנו', אחד מההיבטים המשותפים לשניהם יהיה הצורך להפוך את ה'מקום' הזה למתאים ככל האפשר. כל אמונה תניח דגש על השאיפה לטהר, לקדש ולהפוך למושלם את המקום המיועד לשכינת האלוקים.
לכן, המניע העיקרי של מי שמאמין באמת שהאלוקים שוכן בתוך האדם, יהיה התקדשות ושאיפה לשלמות עצמית. מטרת החיים של אדם כזה היא להיות הכי רוחני שאפשר, כדי שהאלוקים ישכון בתוכו. האחריות שלו ביסודה, היא רק על עצמו; מה שהוא עושה למען אחרים הוא רק משום שזה מה שהוא חש שאדם רוחני נדרש לעשות.
לעומת זאת, מי שמאמין שהאלוקים שוכן בקרב העם, יגדיר את מטרתו כהפיכת כלל בני האדם, למתאימים ככל האפשר למערכת יחסים כזאת.
לשתי ההשקפות יש מטרה משותפת: "להפוך את מקום שכינת הא-ל למושלם". השוני, בכל אופן, הוא שהמניע הראשון מפנה את מיקודו כלפי פנים, בעוד שהשני מופנה כלפי חוץ - אל האחרים.
####
"יש דלת אחת מול כולנו.
לכל אדם מפתח משלו.
ואלמלא יסובב כל אחד
את המפתח שלו בחור המנעול,
הדלת לעולם לא תיפתח".
כל אחד ואחד צריך "להכניס את האלוקים" - אחרת אף אחד לא יוכל לעשות זאת!
המחשבה על הצורך לשנות את כל החברה על מנת להכניס את האלוקים היא משימה מרתיעה. הצורך לשנות רק את עצמנו הוא משימה קלה יותר.
####
פרשת השבוע הזה מסבירה את דעת היהדות בסוגיה הזאת. "ושכנתי בתוך בני ישראל" (שמות כ"ט, מ"ה). בדומה לכך, התורה גם אומרת, "ועשו לי [בני ישראל] משכן, ושכנתי בתוכם" (שמות כ"ה, ח').
קיים פוטנציאל שהא-ל ישכון בתוכנו, אבל זה רק בתנאי שנבנה לו קודם מקדש ציבורי. כדי שישכון האלוקים בתוכנו אנחנו צריכים לבנות, בשם העם כולו, מקום מתאים לשכינת האלוקים. לכן מייחסת היהדות חשיבות רבה כל כך לאחריות ציבורית נרחבת.
אם האלוקים שוכן "בתוכנו", כל אדם שמפתח עם האלוקים מערכת יחסים אישית וקרובה, סוחף אתו ממילא גם את יתר הציבור!
####
לרוע המזל, יהודים רבים בדורנו מחזיקים בדרך של "אלוקים בתוך האדם". זה מנוגד לאידיאל היהודי - שאומץ על גם ידי העולם המערבי. אמריקה, במיוחד, יוסדה על הרעיון של אחריות ציבורית - כדי להיות אדם טוב, צריך לקחת אחריות ולשפר את הרווחה הכללית. הפילוסופיה של "האלוקים בתוכי" מתירה (ואפילו מקדמת) את החיפוש אחר משמעות בחיים בלי אחרים.
השכינה אכן שורה בלבו של כל אחד מאתנו, אבל לא במנותק מן החברה. אף אדם לא יכול למצוא באמת חיים של משמעות, בתוך ריק של חברה חסרת משמעות כזאת. במלים אחרות, אם אנחנו רוצים להפוך את החיים שלנו למשמעותיים יותר, הדרך לעשות זאת היא לשפר את איכות החיים של האנשים שסובבים אותנו.
בראש השנה, כל התפילות שלנו נאמרות בלשון רבים. זאת, מסביר הרמב"ם, משום שאם העולם כולו לא מגיע להכרה באלוקים, חסר משהו מהותי גם בהכרה שלנו. למעשה, הרמב"ם אומר שאחת הדרכים להעמיק את אהבת האלוקים שלנו, היא לקרב אליו את האחרים. כשימצאו האחרים את מקומם, נמצא גם אנחנו.
היום, יש הלך-רוח רווח מאוד של "אני בסדר, אתה בסדר", או "אני לא אפריע לך, אם אתה לא תפריע לי". פילוסופיה כזאת טובה רק אם אתם מעוניינים להתדרדר יחד עם כל האנשים שסביבכם. אם החברה ירודה, יהיה לנו קשה מאוד להתעלות. כמו שאומרים "אם לא תהיה 'שומר אחיך', הוא ירדה בך!"
******
"ואתה תצווה את בני ישראל וייקחו אליך שמן זית זך כתית למאור", כך פותחת פרשתנו. ואומר על כך המדרש (שמות רבה לו א): "זית רענן יפה פרי תואר קרא ה' את שמך" (ירמיה יא טז). וכי לא נקראו ישראל אלא כזית הזה בלבד? והלא בכל מיני אילנות נאים ומשובחים נמשלו ישראל. לגפן ? שנאמר: "גפן ממצרים תסיע" (תהילים פ' ט'). לתאנה ? שנאמר: "כבכורה בתאנה" (הושע ט' י'). לתמר ? שנאמר: "זאת קומתך דמתה לתמר" (שה"ש ז' ח'). לאגוז ? שנאמר: "אל גינת אגוז ירדתי" (שה"ש ו' יא). לרימון ? שנאמר: "שלחייך פרדס רימונים" (שה"ש ד' יג'). ומה אמר ירמיהו "זית רענן יפה פרי תואר"?
אלא, מה הזית הזה, עד שהוא באילנו מגררין אותו, ואחר כך מורידים אותו מן הזית, ונחבט. ולאחר שחובטים אותו מעלים אותו לגת ונותנים אותו במטחן. ומשטוחנים אותו מקיפים אותו בחבלים ומכבידים עליו באבנים, ואחר כך נותן שמנו. כך ישראל: באים נוכרים וחובטים אותם, ומגלים אותם, וחובשים אותם, ונותנים אותם בקולר, ומקיפים אותם לוחמים, ואחר כך עושים תשובה ונגאלים. ככתוב: "בצר לך, ומצאוך כל הדברים האלה באחרית הימים, ושבת עד ה' אלוהיך ושמעת בקולו, כי אל רחום ה' אלוהיך, לא ישחיתך, ולא ישכח את ברית אבותיך אשר נשבע להם". (דברים ד יג).
שנים רבות ייחלנו שמסך הברזל ייפתח, ששלטון הדיכוי והרשע יקרוס. גם כאשר היה בשיאו, כאשר מיליונים סונוורו בתעמולת כזב והלכו שבי אחר סיסמאות מתלהמות, חלמו על מהפיכה עולמית ושרו על הקמת עולם חדש במקום העולם הישן שיחריבו עד היסוד, גם אז ידעו רבותינו את הפסוק: "בפרוע רשעים כמו עשב ויציצו כל פועלי אוון ? להשמידם עדי עד". שאינם אלא כציץ נובל, כעשב קמל, שפריחתו כה קצרה!
באותם ימים באה אשה אחת לפני הגאון רבי איסר זלמן מלצר זצ"ל, רבה של סלוצק. בעלה קצין גבוה בצבא האדום. לפני שבוע ימים נולד לה בן. היא רוצה למולו, להכניסו בבריתו של אברהם אבינו, ובעלה מתנגד עקרונית. הדת ומצוותיה שייכים לדעתו, לעולם הישן. עכשיו הפציע שחר חדש, בו כל האנשים שווים, כל הפועלים אחים, ואין מקום להבדיל בין יהודי לנכרי על ידי חותם הברית! אמר הרב: "אמרי לו שיבוא אלי, רצוני לשוחח עימו". הקצין בא, איתן בדעתו. השמיע את דבריו באוזני הרב.
שמע הרב בסבלנות, ואמר: "שמע נא, אישי הצעיר, לדבריו של אדם קשיש. רעיון הקומוניזם מנוגד בבסיסו לטבע האנושי, וסופו כישלון. לא, אל תענה לי כעת, הסכת לדברי עד תומם. משול הוא לסביבון, שסופו ליפול, אך מחזיק הוא מעמד בכוח התאוצה. כל עוד הרעיון חדש מלהיב ומלבב, יכבוש לבבות. כשהתאוצה תחלש, יאט מהלכו ויקרוס.
זה יקרה, להערכתי בעוד כשבעים שנה. ואז יסור הדבק המאחד את אומות ברית המועצות, והן תדרושנה עצמאות: ליטא לטבייה ואוקרינה, שלא לדבר על פולין והונגריה, רומניה וצ'כיה. ואז כל אחד יחפש את זהותו, יבקש את שורשיו, לחזור למקורותיו. ביניהם גם יהודים. ביניהם גם בינך. אם תמול אותו, ידע שיהודי הוא. ידע לאן לחזור!".
"מה הרב מדבר!" התקומם הקצין הגבוהה. "שוגה הוא באשליות! הקומוניזם יכבוש את העולם ויתקיים לנצח נצחים!".
אנו יודעים מי שגה באשליות ומי צדק. אבל למען האמת, אין להאשים את הקצין. הקומוניזם היה בשיאו, דרס ורמס בכל עוצמתו, בטוח בכוחו ובצדקת דרכו. מאות מיליונים קיבלו את עולו, ותאים קומוניסטים פעלו בכל מדינות העולם כדי לקדם את המהפכה. מי חשב על קריסה כה מהירה, כה מוחלטת? רק מי שמבטו מבט של תורה!
כאבנו את ניתוקם של שלושה מיליוני יהודים ממורשתם, וייחלנו ליום בו יפתח מסך הברזל, יקרוס שלטון הדיכוי והרשע. היום בו יוכלו היהודים לשוב למורשתם, ויינתן להם לעלות לארץ אבותם. שמחנו כל כך בבואם, אך לא שיערנו שבכוונה תחילה יעודדו השלטונות עליית נכרים גמורים, על פי ההלכה ועל פי אורחות חייהם, על פי דתם ודעתם. נוצרים מוצהרים ואנטישמים מושבעים.
ואנו חרדים, באמת ובתמים, לצביון החיים כאן, בארץ היהודים. בארץ שנחשבה מוגנת בפני נישואי תערובת. שחשבנו ליצור בה תרבות עברית שורשית.
והם מתאימים כל כך לזמנינו, כאילו היום נאמרו!
מה עוד צריך לקרות, כדי שנערוך חשבון נפש. ואמר ביום ההוא: "הלא על כי אין אלוקי בקרבי מצאוני הרעות האלה !" (דברים לא יז). הלא נבין, אנו הזיתים. והצרות הם בית הבד. אם נרצה ואם לאו, ובסופו של דבר נפיק את השמן הטוב, את התשובה, אץ קבלת עול המצוות. אלא מה, בנו תלוי הדבר האם יסובבו עוד את קורות בית הבד, יעיקו את המכבש. והוא מעיק מכל צד: כלכלי, ביטחוני, מדיני, בריאותי, מה לא! אז למה לא נהיה חכמים, למה לא נלמד מן העבר. מה הרוויח פרעה בהתעקשותו? מה הרוויח יונה בבריחתו מהקב"ה? מה הרווחנו אנו עד כה?!
נחמה אחת לנו: אומנם בידנו לקבוע כמה זמן יארע תהליך "הפקת השמן", האם יתארך או יתקצר, ואיזה "מכבש לחצים" יופעל עלינו. אבל בסופו של דבר נמצא את עצמנו "שמן זית זך" נעלים ומזוככים לאין ערוך!.
רבנו ישראל מאיר הכהן ה"חפץ חיים" זצ"ל (שמירת הלשון ח"ב פ"א) השריש לנו שזו היא הנהגה מהנהגתו של הבורא יתברך, החפץ חסד: שכל הקפדה ועונש, צער ועוגמת נפש מסתיימים בנחמה ובאושר, טובה וברכה. יהודה קרע את כותונת יוסף לאחר מכירתו, טבלה בדם עיזים והציגה לפני אביו: "זאת מצאנו, הכר נא הכתונת בינך היא" (בראשית לז לב). כמה צער יש בזה! ומיד הופעלה הנהגת "מידה כנגד מידה" (מכ"ם): שני בניו נפטרו (בראשית לח ז ?י ) והוצרך לקרוע עליהם קריעה. גזר מיתה על תמר כלתו והיא שלחה אליו לאמור: "הכר נא למי החותמת והפתילים והמטה האלה" (בראשית לח כה). ב"הכר" בישר לאביו, ב"הכר" בישרוהו" (סוטה י ע"ב) כמה התבייש ונכלם באותה שעה, איזה צער נגרם לו!
אבל ממנה נולדו לו פרץ וזרח, בנים צדיקים. מפרץ באו מלכים, ומזרח חשובי העם, וכל שבט יהודה מהם. שושלת המלך המשיח, שינהיג את העם לנצח נצחים! במבט לאחור, כמה קצר וחולף היה העונש, וכמה גדול ונצחי יהיו תוצאותיו לטובה!
כיוצא בכך, אלימלך ונעמי עשירים מופלגים היו. כשהיה רעב בארץ נשאו אליהם עניי בית לחם את עיניהם כדי- שיפרנסום. חששו שיכלו את ממנום בעזרה לעניים, והיגרו למואב. שם השיא עגלון מלך מואב את ביתו רות לבנם ? מחלון. אלימלך ומחלון מתו בניכר, הרעב פסק בארץ ישראל, ונעמי שבה בחוסר כל עם רות.
קיוותה לשוב בחשאי, בהיחבא, אבל בהתקרבן יצאו לקרתם כל בני העיר. מה קרה? באותו יום מתה אשת בועז, גדול הדור, וכל בני העיר יצאו ללוותה בדרכה האחרונה. כך פגשו את נעמי האלמנה המיוסרת, "ותהום עליהם כל העיר, ותאמרנה הזאת נעמי? ותאמר אליהם:
אל תקראנה לי נעמי, קראנה לי מרה".... (רות א יט).
אף כאן אומר החפץ חיים הופעלה הנהגת מידה כנגד מידה (מכ"ם): כשיצאו למואב ליוום כל בני העיר בתחינות: "אל תיסעו, הישארו לעזור לנו". והם הקשיחו את ליבם ונסעו. ועכשיו, שוב כל בני העיר סביבם, אבל התפקידים התחלפו... ועם כל זאת, בסופו של דבר הובהר שאותה הלוויה הייתה לטובתה. בועז האלמן נשא את רות כלתה, שילדה את עובד ? אבי ישי, אבי דוד המלך ? "ותיקח נעמי את הילד ותישאהו בחיקה ותהי לו לאומנת" (רות ד טז). שעה של ביזיון, וניחומים לכל ימי חייה ולדורות עולם!
כזו היא הנהגת האב הרחמן עימנו. נושאים אנו עיננו ליום, שבו יהפכו כל צרותינו "לששון ולשמחה ולמועדים טובים" במהרה בימנו, אמן!
חכם לב
ואתה תדבר אל כל חכמי לב אשר מילאתיו רוח חכמה..." - מה הפירוש ´חכם לב´, במה הוא שונה מחכם רגיל. מדוע נדרשת תכונה ייחודית זו במלאכת הקמת המשכן?
"ואתה תדבר אל כל חכמי לב אשר מילאתיו רוח חכמה ועשו את בגדי אהרן לקדשו לכהנו לי" (שמות כח', ג'). משה נצטווה לקחת את חכמי הלב מקרב בני ישראל שיעסקו במלאכת המשכן, בחיבור כליו ובהכנת בגדי הכהונה. משה מילא אחר צו זה: "ויקרא משה אל בצלאל ואל אהליאב ואל כל איש חכם לב אשר נתן ה' חכמה בלבו אשר נשאו ליבו לקרבה אל המלאכה לעשות אותה" (שם, לו', ב'). מלאכת המשכן תתבצע על ידי חכמי לב אלה: "ויעשו כל חכם לב בעושי המלאכה את המשכן..".(שם, לו', ח').
מה הפירוש 'חכם לב', במה הוא שונה מחכם רגיל. מדוע נדרשת תכונה ייחודית זו במלאכת הקמת המשכן?
חכם לב ? תרתי דסתרי. ביהדות, כמו גם בתרבויות העמים, המוח אחראי על החכמה המושכלת, ואילו הלב מופקד על הרגש. למעשה, אין ללב כל אפשרות פיזיולוגית לבצע פעולות בתחום החשיבה הקונטיבית, ואין לו כלים תפקודיים לתת מענה למצבים רגשיים אליהם נקלע האדם. על כל המערך הזה מופקד המוח (היפוקראטס ? מנסח שבועת הרופאים).
המוח מחולק למספר אזורים. בכל אזור נמצאים תאי מוח בעלי תפקודים ייחודיים, המפקחים ומסדירים את הפעולות במערכות הפיזיולוגיות (עיכול, נשימה, גפיים וכדומה) והפסיכולוגיות (חשיבה, התרגשות וכדומה) של הגוף. המוח מגיב לאותות אלקטרו כימיים, הנקלטים על ידי נוירונים המווסתים את פעילות המוח.
הלב בנוי מתאי לב היוצרים רקמות, הפועמים בתיאום מופלא, כדי להזרים את הדם לכל חלקי הגוף. הלב אחראי על ויסות מחזור הדם בגוף. דם עשיר בחמצן ומזון מגיע דרך העורקים לכל חלקי הגוף, מזין את התאים ומפנה את הפסולת. דרך הורידים הדם חוזר ללב, מועשר בחמצן וחוזר חלילה.
הלב והמוח הן שתי מערכות שונות בתפקיד ובתפקוד שלהן. התלות ההדדית האחת בשנייה, היא המשמעותית והחשובה ביותר בגוף האדם. חוסר תיאום ביניהן משפיע לרעה על תפקוד כל שאר המערכות הפיזיולוגיות והפסיכולוגיות שלנו.
משקל המוח האנושי הוא רק שני אחוזים ממשקל הגוף, אבל הוא צורך עשרים אחוז מכלל החמצן המועבר על ידי ההמוגלובין שבדם. הפסקת אספקת המוח לדם במשך עשר שניות גורמת לאיבוד ההכרה, ולזמן ממושך יותר, לפגיעה מוחית בלתי הפיכה. בלב אחראי לאספקה סדירה של חמצן למוח. המוח, מפקח בעזרת מערכת העצבים על תפקוד הלב. במאמץ גופני, המוח נותן הוראה ללב, להזרים דם עשיר בחמצן לאיברי הגוף הנוטלים חלק בפעילות. כאשר אדם נחשף לטראומה רגשית, המוח מבקש לעצמו אספקת דם עשיר בחמצן, כדי שיוכל לעמוד בפרץ הרגשות. גם במאמץ אינטלקטואלי המוח דורש את ליטרת הדם במנה יתירה, כדי שיוכל לעמוד במשימה. בכל המקרים הללו אנחנו חשים בקצב המוגבר של פעימות הלב, ואיננו מרגישים את פעילות המוח.
שיעור מתומצת זה בביולוגיה, חושף את הקשר שבין מערכות הלב והמוח ומאפשר מענה לשאלה: מדוע גויס הלב להיות אחראי על החכמה, העצב והשמחה. חכם לב, שמח מכל הלב, עצוב בלב וביטויים דומים, נועדו להביע הכרת תודה מקרב לב ללב התומך והנוטל חלק במאמצים המתרחשים באיבר אחר בגוף האדם ? במוח.
הסבר נוסף קושר את הביטוי "חכם לב" לרצון הבורא להעביר לעוסקים במלאכת המשכן חכמה מיוחדת אשר רוח אלוקים בה, כדי שלא יהיה פגם במעשה ידיהם.
"ויאמר משה אל בני ישראל ראו קרא ה' בשם בצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה. וימלא אותו רוח אלוקים בחכמה בתבונה ובדעת כל מאלה ולהורות נתן בלבו הוא ואהליאב בן אחסמך למטה דן. מילא אותם חכמת לב לעשות כל מלאכת חרש וחושב..." (שם ל"ה, ל-ל'ה). משה אוסף את כל עם ישראל ומסביר להם את כוונת הקב"ה להעביר חכמה מיוחדת לעוסקים במלאכת המשכן, היא חכמת הלב. בכך מתקיים המסר: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם".
חכמת הלב תאפשר לעוסקים במלאכת המשכן לעמוד בקריטריונים המחמירים של: "כאשר ציוה ה' את משה".
כאשר הקב"ה רוצה להעביר מסר לבני תמותה, אין הוא מוגבל למערכת הייעודית לקליטת המסר. במעמד הר סיני העם רואים את הקולות ? מערכת הראיה קולטת את המסר, ולא מערכת השמיעה, כמצופה.
במכת החושך נאמר: " וימש חושך" ? מערכת המישוש היא שחשה בתופעה ולא מערכת הראיה, כפי שהיינו מצפים.
בבניית המשכן הלב קולט את חכמת רוח האלוקים ולא המוח כמתבקש. הביטוי "חכם לב" במקרה זה הוא אך טבעי ומתבקש.
''ולא יזח החושן מעל האפוד''
הפה והלב יחד הם כלי הביטוי של האדם, וניתוק ביניהם מהווה קלקול חמור. כל אחד מהם זקוק לשני לביטוי הנכון והמלא. שלושה רעיונות לאור הפסוק שבכותרת. לפרשת תצווה
מבין שמונת הבגדים של כהן גדול, נתייחדו החושן והאפוד בציווי מיוחד הקושרם זה לזה:
ולא יזח החושן מעל האפוד.( שמות כ"ח, כ"ח)
"ציווי זה נמנה על ידי הרמב"ם כמצווה לדורות (ספר המצוות לא תעשה פ"ז)
אף כי אין לנו בית מקדש, ולא כהן העומד ומשרת בבגדי זהב, יש משמעות למצווה זו. החושן והאפוד הם ביטוי לערכים וליסודות שעלינו לראות אותם יחד, ולא להפריד ביניהם".
א. על החושן אומרת התורה: (שמות כ"ח, ל') "ונתת אל חושן המשפט את האורים ואת התמים והיו על לב אהרן בבאו לפני ה' ונשא אהרן את משפט בני ישראל על לבו לפני ה' תמיד.
החושן מונח על לב אהרן, והוא מכוון כנגד ליבו של אדם בכלל.
האפוד הוא כנגד הפה, שכן "אפד", המופיע בכמה מקומות בכתיב חסר, בגימטרייא "פה". על החושן והאפוד להיות מחוברים זה לזה, שלא יהיה אחד בפה ואחד בלב.
ברמה המוסרית הפשוטה, אל לו לאדם לומר דברים שאין הוא מתכוון אליהם בליבו, כדברי חנופה או הבטחות שווא.
אולם, נראה שיש כאן עניין עמוק: הפה והלב יחד הם כלי הביטוי של האדם, וניתוק ביניהם מהווה קלקול חמור. כל אחד מהם זקוק לשני לביטוי הנכון והמלא. הלב, החושב מחשבות, ללא הפה הרי הוא ככלי חתום, שאיננו יכול לרדת אל עולם המעשה ולהשפיע. אף הפה, תפקידו לבטא את נפשו ורוחו של האדם, ככתוב: "ויהי האדם לנפש חיה", ומתרגם אונקלוס: "לרוח ממללא". הדבור הוא חיותו של האדם, כשהוא מהווה כלי ביטוי ללבו ולמחשבותיו, אך בהיותו מנותק מן הלב, הוא משמש ככלי חיצוני בלבד, והרי זו מורידו ממעלתו והוא מזיק ומקלקל. הפה זקוק ללב כדי לתת משמעות לדבריו, והלב זקוק לפה כדי להוציא את המחשבות אל הפועל. שניהם ביחד מהווים שלמות אחת יחד, בחינת "ולא יזח החושן מעל האפוד".
ב. מדברי השל"ה הקדוש (של"ה לפרשת תצוה, תורה אור ב') עולה הבנה נוספת בעניין.
החושן הוא בחינת תורה והאפוד הוא בחינת ישראל. ישראל והתורה הם שני יסודות, המהווים יחד שלמות של הופעת שם ה' בעולם. אף עליהם נכונה האמירה שלעולם הם צריכים להופיע ביחד בלא הפרדה.
התורה, התבנית הרוחנית שעל פיה נברא העולם, איננה מופיעה ואיננה משפיעה על המציאות ללא ישראל החיים אותה ומורידים אותה אל חיי העולם הזה. אף ישראל, ללא תורה אין הם יכולים למלא את תפקידם ויעודם והרי הם "יורדים עד עפר".
שלמות של תורה וישראל יחד מביאה את העולם הרוחני לביטוי בעולם המעשה, ואת העולם המעשי להיות בנוי לאור העולם הרוחני.
ג. הגמ' במסכת ערכין (ט"ז ע"א) מבארת כי כל אחד מבגדי הכהן הגדול נועד לכפר על עברות מסוימות שעלולות להיות בעם ישראל. כך נאמר שם על החושן והאפוד:
חושן מכפר על הדינין דכתיב 'ועשית חושן משפט'. אפוד מכפר על עבודה זרה דכתיב 'אין אפוד ותרפים'.
הציווי שלא יזח החושן מעל האפוד הוא ציווי שלא להפריד את הדינים - מערכת המשפט, מן האמונה.
משה רבנו ע"ה, בתפסו אתו את כח המשפט, בתחילת יסודו באומה, העלה את כל ערכי המשפט עד סוף כל הדורות לאותו התוכן האלוהי שמשפטי ישראל באים אליו, ודרישת אלוקים באה יחדו עם המשפט הישראלי. "כי יבא אלי העם לדרש אלוקים, כי יהיה להם דבר בא אלי ושפטתי בין איש ובין רעהו. והודעתי את חקי האלוקים ואת תורותיו". ודרישת אלם של המשפט נשארה סגולה ישראלית, שהיא מתגלה באופי האלוקי הכולל עולמי עד וזורח בארץ ישראל, בארץ חבל נחלתו, מקום האורה של סגולת הקדש.
המינות הפקירה את המשפט, תקעה עצמה במידת הרחמים והחסד המדומה הנוטלת את יסוד העולם והורסתו.
בישראל, הרצון לשפוט בין איש ובין רעהו מכונה "דרישת אלוקים". הצדק האלוקי העליון יורד וחודר עד חייו של כל אדם ויחסו לסביבתו. המינות, שהפקירה את המשפט, וניתקה בין המשפט ובין האמונה, גורמת בכך להרס העולם.
בדבריו אלה טמונה הבנה עמוקה של משמעות המשפט בישראל.
האותיות שבחושן, הבולטות ומצטרפות בנתינת התשובה לשאלה באורים ותומים, הם ביטוי לכוחות המתגלים בעולם. כוחות אלה אינם באים אל המציאות מתוך האפס, כלומר מצד המציאות בעצמה, אלא מקורם עליון, ומתוך ירידת העולמות העליונים אל המידה המוגבלת בעולם הזה, מופיעים הכוחות בעולם בצורה מפורטת.
המשפט בישראל אף הוא אינו נובע מאפס, אין הוא נובע מן המציאות אלא בונה אותה. ניתן להביט אל המשפט כמגיב למציאות. ישנה בעיה בין אנשים וכדומה, והמשפט בא לפתור אותה. המשפט הישראלי אינו כזה. אין הוא מגיב למציאות אלא בונה את היחס הנכון אליה. המשפט הוא הורדה של האידיאל האלוקי אל העולם, והמציאות היא הכלי דרכו הוא מופיעה.
זוהי הסתכלות המאחדת את המשפט את האמונה, ועלינו נצטווינו לדורות - "ולא יזח החושן מעל האפוד"
הרב יוסף ויצמן שליט"א יועץ רוחני ראש כולל והמרכז ללימודי יהדות "תורה ודעת" רחוב אצ"ל 16 בני ברק.
מחבר הספרים רבי המכר: "ברית יצחק" - בנושא ברית המילה לפי הצד ההלכתי והרפואי. "מערכי תורה" בסוגיות שונות בתלמוד.
מקור המאמר: www.Articles.co.il - מאמרים לשימוש חופשי
כלים שימושיים למאמר: פרסם את המאמר
 הדפס את המאמר
 שלח לחבר
 קישור ישיר למאמר
 פניה לכותב המאמר
 דווח מאמר בעייתי
|
