שלום לכם קוראיי הנאמנים והיקרים. חשוב לי להקדיש את הטור הזה לנושא המשותף לכולנו והוא האכפתיות שלנו מאיכות הסביבה במדינה שלנו בפרט ובמה שנעשה לכדור הארץ שלנו בכלל. אני לא מתכוונת להלאות אתכם בפרטים על התחממות כדור הארץ, הדלדלות מאגרי המים וזיהום הקרקע, זאת תוכלו לקרוא בכל מקום באינטרנט ואני גם סומכת עליכם שאתם די מבינים את הנושא.
מדי פעם אנשים אומרים לי "לאף אחד לא אכפת, כולם מזהמים ומלכלכים, אז למה שאני אתרום את חלקי"? כאן נכנס הנושא של אחריות אישית של כל אחד מאיתנו. אם כל אחד מאיתנו יעשה את שלו בביתו ויעשה עוד קצת בסביבתו, במדרכה ליד הבית שלו, בחניה הפרטית, במקום העבודה, בפיקניק ובכל מקום, העולם הזה יהיה טוב יותר לא רק עבורנו אלא ובעיקר עבור ילדנו. לאחר שאעבור מהעולם הזה אני רוצה להשאיר לילדים שלי ושלכם מקום לחיות בו בנעימות, ברוגע ובאיכות החיים לה ילדי וילדיכם ראויים. מי שלא מסכים איתי שיצביע!!!
אני רוצה לשתף אתכם איך אני כאדם עסוק, בעלת עסק ואמא ל ? 3 ילדים קטנים תורמת את חלקי הצנוע בנושא חשוב זה, בלי לנקוט מאמץ מיוחד ובלי לשנות אורח חיים. רק מספר אנקדוטות "בקטנה" על הדרך.
עיתונים וניירות :
מדי מספר חודשים מצלצלת אלי בחורה נחמדה וסימפטית ממחלקת הטלמרקטינג של עיתון יומי גדול כזה או אחר. בקול מתוק ומתחנף היא מציעה לי לעשות מנוי לעיתון ובתמורה אקבל שובר הנחה בקניית ג'ינס אופנתי ברשת מותגים. עוד היא משכנעת אותי כי המחיר משתלם וכי אקבל את העיתון עד דלת ביתי מדי בוקר. אני לא מתפתה כל כך בקלות להצעות שאמורות לשעבד את כרטיס האשראי שלי, אך יותר מכך אני מתחלחלת מהתוכן הנורא של העיתונים : שחיתות של פוליטיקאים, מעשי אונס, רצח ושוד, אסונות טבע, בעיות בטחוניות, תאונות דרכים, מחדלים, סיפורים קורעי לב, אטימות של בירוקרטים, סתם אכזריות, פדופילים, הפחדות של מלחמות ושואה גרעינית מכיוון אירן ולא חסרות עוד הרבה חס וחלילות. כשאני מסיימת קריאה מרפרפת של הכותרות בעיתון אני מתמלאת בסטרס ובחרדה על הגהינום המתוקשר בו אנו חיים. אני מרגישה יותר ויותר חסרת אונים מול כל הצרות במדינה שלנו וניצבת ממורמרת מול השאלה: "באיזה עולם אני מגדלת את הילדים שלי"? אני בטוחה שאם היו מודדים לי את לחץ הדם לפני קריאת מקבץ הזוועות ואחריו, היתה מתקבלת תוצאה גבוהה הרבה יותר לאחר קריאת העיתון. החלטתי שאני לא קונה יותר את מקבצי הזוועות הללו ובהזדמנות זו מסננת כל אינפורמציה רעילה שמאיימת להכנס לתוך הראש שלי. שלא תבינו לא נכון, אני לא "יפת נפש" ואני לא חושבת שאם אטמון את הראש באדמה הכל יסתדר, אבל בוודאות הסטרס שלי לא יעזור. בשביל הבריאות הנפשית והפיסית שלי החלטתי לצמצם למינימום את החשיפה לתכנים מרעילים, אך מדי פעם אני מקפידה להשאר מעודכנת.
בראיה ירוקה ? בשביל תעשיית הנייר לעיתונים נכרתים המון עצים החיוניים ליצירת חמצן וקליטת פחמן דו חמצני שתורם רבות לאפקט החממה.
בכך שאני לא קונה עיתונים אני מרוויחה פעמיים ? גם לא קוראת קטסטרופות וזוועות המוציאות אותי מדעתי ומעלות את לחץ הדם שלי וגם מונעת כריתה מיותרת של עצים לתעשיית הנייר.
אם בכל זאת אתם לא מצליחים להפסיק את ההרגל האוטומטי של קריאת עיתון על הבוקר, לפחות דאגו לאסוף אותם במרוכז ואחת לשבוע לזרוק אותם לפח המחזור של הנייר. לפחות שכותרות האימה והזוועה יהפכו להיות חומר גלם לתבניות ביצים.
מתחת לכיור במטבח וליד הפח הראשי ממוקמת באופן קבוע אריזת קרטון של קורנפלקס אליה אני דוחסת את כל הניירת הרגילה: פלאיירים מיותרים, מעטפות ריקות, ניירת של בית ספר והגנים, חשבונות, פתקים וכל מה שעונה לקטגוריות של נייר, כולל כרומו ומגזינים צבעוניים. אחת לשבוע אני דוחסת את האריזה המלאה בפח המחזור ושמה אריזה חדשה של קורנפלקס במקומה.
קרטונים גדולים אני תמיד נוהגת להשליך למחזור ונהנית להרגיש שזרקתי משהו גדול ומלא נפח. גם אריזות הקורנפלקס המיותרות הולכות לאותו מקום.
חומרי הדברה ביתיים.
כאן מדובר במחלקה שלמה של רעלים מסוכנים על אמת, סכנה אמיתית לבריאות. זכור לי מקרה מצחיק בו התארחתי אצל אחת מגיסותיי כשלפתע מפינת המטבח צץ לו מאי שם ג'וק גדול, חום ומגעיל. בעוד אני עומדת על הכסא בצרחות אימים וברעידות בלתי נשלטות בעליל, גיסתי לא התבלבלה, לא נכנסה להיסטריה כמוני (כל הכבוד לה כי אני הלחצתי את עצמי כהוגן והרגשתי כאילו הג'וק מתכנן מתקפה אישית ומדויקת עלי). היא שלפה תרסיס מדביר חרקים ורדפה אחריו בכל הבית כשהיא מתיזה עליו לפחות חצי מבקבוק הספריי. הג'וק החצוף לא נכנע בקלות והתנהל מרדף בכל הבית. בסופו של דבר נכנע הג'וק לבקבוק התרעלה והתהפך על גבו בעודו מפרפר ברגליו, אך גם הבית התמלא בריחות ובאדים המפוקפקים של החל"כ (חומר לחימה כימי) שלא לדבר על הרצפה שכוסתה באבקה לבנה של הרעל.
בשלב הזה כבר הפסקתי לצרוח, לא בגלל שלא פחדתי שהג'וק יחדש את המתקפה האישית עלי, אלא בגלל שלא יכולתי לנשום מהסרחון ומהאדים. הרגשתי כמו באוהל אב"כ בצבא, רק שהפעם לא היתה לי מסיכה. מה שהדאיג אותי היה התינוק שלה שאח"כ זחל על הרצפה המורעלת כמו גם חצי מהצעצועים שהיו פזורים על הרצפה. הדרך של הרעל מהרצפה לפיו של הפעוט היתה קצרה. אל דאגה ? לפעוט שלום, אך הג'וק מסר נשמתו לבורא, תאמינו לי שוידאתי הריגה אחרת לא הייתי יורדת מהכסא.
לאור התקרית המביכה, העפתי מהבית את כל המדבירים למיניהם וכשמופיע ג'וק אני נלחמת איתו בחירוף נפש ובצרחות אימים עם מטאטא, כי אין לי אומץ להרוג אותו עם נעל. לפחות כך לג'וק המסכן ניתן סיכוי לעוף החוצה בבעיטת מטאטא, כשהוא המום מעט וללא חוש התמצאות אך בריא ושלם ואני לא משתמשת בשום רעל כדי להשמיד את הפוחז המסכן.
אם בעלי בבית אני מזעיקה אותו בצריחה רמה ובבריחת אמוק מטורפת ,תוך שבירה של שיאי גינס בריצה מהירה ממקום המצאו של הג'וק והוא בניגוד אלי כן משתמש בנעל. אבל אני מקפידה שבשום פנים ואופן הנעל לא תהיה שלי כדי שלא תדבק לסוליה איזה רגל או מחוש של הג'וק החוצפן ומסיג הגבול.
בכבוד רב
צילה שנהר
צילה שנהר - מומחית לייעוץ אישי ובינאישי. משלבת שיחות טיפוליות עם כלים מרפואה משלימה לנוער ומבוגרים. מטפלת גם און ליין בארץ ובחו"ל. מעבירה סדנאות והרצאות התפתחות אישית ופתרון בעיות.
050-6402526
http://www.tzila.co.il/
פורום http://www.bwoman.co.il/forums/forumdisplay.php?f=83
מקור המאמר: www.Articles.co.il - מאמרים לשימוש חופשי
כלים שימושיים למאמר: פרסם את המאמר
 הדפס את המאמר
 שלח לחבר
 קישור ישיר למאמר
 פניה לכותב המאמר
 דווח מאמר בעייתי
|
