ומספרת הגמרא: רב מתנה הגיע למקום ששמו פפוניה. דרש להם בהלכות הפסח, והודיעם שאין ללוש את הבצק אלא במים שלנו. השתאו למשמע ההלכה, שלא ידעוה. בערב, שב רב מתנה לאכסנייתו והלך לישון.
למחרת היום, נשמעו נקישות בפתח האכסניה. כשפתח את הדלת הופתע למראה ההתגודדות ההמונית. כל בני המקום נסבו על הבית. עם הפתח הדלת השתררה דומיה, חרדת קודש, יראת כבוד.
מה רצונכם, שאל רב מתנה מופתע?
האדם הקרוב אליו הושיט לו כד. כעת הבחין שכולם נושאים כדי חרס בידיהם.
מה זאת? לשם מה הכד? שאל רב מתנה.
"אנו רוצים לאפות מצות", ענה האיש. "הרב אמר אתמול שאין ללוש מצות אלא במים שלנו, באנו איפה למלאת את כדינו במימיו" ....
הם הבינו, שכאשר אמר "מים שלנו" התכוון למים שלו, של הרב ... העמידם רב מתנה על טעותם, והודיעם שלא הייתה כוונתו אלא למים שעברה עליהם לינת לילה.
ויש להבין, לשם מה סופר סיפור זה בגמרא. הרי הגמרא ספר לימוד היא, הוראה והדרכה, ולא ספר סיפורים, האם סופר לנו סיפור זה כדי שנלעג ח"ו לבורותם וטעותם של בני הכפר?
אך כשנתבונן בסיפור לקח גדול בו, עצום ורב. ולא לעג ח"ו, אלא הוקרה והערכה. אמנם לא ידעו את הדין, חדש היה בעבורם. אמנם הם לא הבינו את הדין לאשורו וטעו בלשונו. אבל לפי טעותם, כאשר הם הבינו שהרב מורה להם הלכה מוזרה, שאין ללוש מצות אלא במים שלו ? לא הרימו גבה, לא רטנו על הגזירה התמוהה. לא התקוממו: "איזו הוראה זו, מה ייחוסם של המים של הרב, במה הם טובים יותר ממי בארותינו", לא פנו אליו בשאלה. לא, אלא כאיש אחד בלב אחד התכנסו ובאו, איש כדו בידו וצייתו להוראה!!!
אמנם, את ההלכה הם לא הבינו כראוי, אבל לימדונו הלכה לדורות, לימדונו מה הוא ציות לדעת תורה, מה היא הישמעות למורי הוראה. בלי הרהור וערעור, בכפיפות וציות. בכך היו בני פפוניה עצמם למורי הוראה לדורות!!!
וקשורים הדברים לפרשתנו, ביום הגדול והנשגב של חנוכת המשכן, בראש חודש ניסן, היום שנטל עשר עטרות, ביום בשורת כפרת החטא העגל והשראת השכינה, ניחתה המכה האנושה במיתת נדב ואביהו, הגדולים אף ממשה ואהרון! ומדוע, על מה?
אומרת הגמרא במסכת עירובין (דף ס"ג ע"א) "לא מתו בני אהרון אלא על ידי שהורו הלכה בפני משה רבן".
רואים אנו, שעל חטא זה אין סליחה ומחילה, אף אין הארכת אף והשעיית גזר דין. אף לא נשיאת פנים לגדולי גדולים, לקודשי עליון.
ומדוע? משום שיש לתורה תנאי וסייג: אומר התנא באבות (פרק ג' משנה י"ז) "מסורת, סייג לתורה". וביאורו, כי "כל המצוות שניתנו לו למשה בסיני, בפרושן ניתנו (ריש הקדמת הרמב"ם ליד החזקה). ולכן קוריה התורה "מסורת", כי משה רבנו מסרה לחכמי ישראל, והם מסרוה הלאה, מדור לדור. והתנאי הבסיסי הוא איפה שהתלמיד יהיה כפוף לרבו ולהוראותיו, יקבל מפיו את ההלכה המסורה וימסרנה לדור הבא כנתינתה. תנאי בלא יעבור הוא, ואין משוא פנים למפיריו, כי בכך פוגמים הם בתשתית התורה ולימודיה!
הגמרא במסכת בבא קמא (דף קי"ז ע"א) מספרת על רב כהנא, שהיה מחריפי תלמידי רב, גדול אמוראי בבל, עלה לארץ ישראל, ללמוד מפי רב יוחנן. ומכיוון ששיטות הלימוד שונות היו, ביקשו רב שיבטיח שלא ישאל שאלות במשך שבע שנים, עד שיסתגל לשיטת הלימוד החדשה. הבטיח.
כאשר הגיע לטבריה, מצא את בני הישיבה מכינים את עצמם לשיעורו של רבי יוחנן. מייד התערב וחריפותו הרעישה את התלמידים. שהרי לא התחייב אלא שלא לשאול את רבי יוחנן, ראש הישיבה. רבי שמעון בן לקיש גיסו של רבי יוחנן, נכנס אל ראש הישיבה ודיווח לו כי "ארי עלה מבבל", שיתכונן לוויכוח סוער, כי לא ידע על ההבטחה שניתנה.
נכנס רבי יוחנן לומר את שיעורו. שבע ימים היה, וגבותיו כיסו את עיניו. הוליכוהו בהדרת כבוד למושבו, על שבעה כרים ישב, ותלמידיו יושבים לפני על הארץ בשבע שורות. בחירי הישיבה בשורה הראשונה, השני לו לצידו, וכן הלאה. לפי הוראת רבי יוחנן הושיבו את הארי שעלה מבבל בראש!
שיעורו של רבי יוחנן נבנה פרקים פרקים. השמיע את הפרק הראשון ועצר. המתין לשאלות ה"ארי מבבל". אבל רב כהנא נאמן היה להבטחתו, ושתק.
הורה רבי יוחנן, וביקשו לרדת לשורה השנייה. קם לעיני כולם, וירד שורה.
המשיך רבי יוחנן והשמיע את הקטע השני, והמתין לשאלות. משלא באו, הורה והורידו את רב כהנא לשורה השלישית. וכולם רואים, לא נעים.
שבעה קטעים, ורב כהנא מוצא את עצמו בשורה השביעית. אי נעימות כפול שבע. לחש רבי יוחנן לגיסו ריש לקיש: "ארי שאמרת, נעשה שועל". אמירה זו הגדישה את הסאה. אמר רב כהנא לנפשו: "יהיו שבע השורות תמורת שבע השנים שהבטחתי! קם וביקש: יואיל ראש הישיבה לחזור על שיעורו מתחילתו".
ורב יוחנן חזר.
סיים את הפרק הראשון, ורב כהנא הקשה קושיות קשות כברזל. העלוהו שורה. סיים את הפרק השני, ושוב המטיר קושיות, העלוהו שורה נוספת.
שבעה פרקים, והוא שוב בראש השורה זוכה להערצת כולם.
רבי יוחנן המשיך לפרק השמיני. ורב כהנא מוסיף להקשות. במה יוכיח לו רבי יוחנן את הוקרתו? בדרך מרעישה כל כך: הורה שישמיטו כר אחד מתחתיו!
פרק נוסף וקושיות נוספות, ועוד כר הושמט. שבעה פרקים נוספים, ורבי יוחנן, ראש הישיבה, גדול הדור בארץ הקודש, יושב על הארץ!
ביקש רבי יוחנן לראות את הארי שעלה מבבל. העמידוהו לפניו. הרים את גבותיו שכיסו את עיניו והביט בו. הייתה לרב כהנה צלקת בזווית שפתיו ומחמתה נראה היה תמיד מחייך. חשב רבי יוחנן שהוא זחוח על ניצחונו. זה ? לא! נתן בו עיניו, ורב כהנה נפטר!
בסופו של דבר סיפרו לרבי יוחנן על הצלקת אמרו שלא היה זה חיוך והחייהו. אבל המסר חד ברור ונוקב: אם אתה עילוי, חריף ומחודד, ארי בתורה, תזכה לשיא הכבוד ? אך בתנאי אחד: שתדע שהרב הוא הרב, ויהא מורא הרב עליך כמורא שמיים! שאם לא כן, לא תזכה להיות חלק משלשלת מסירת התורה! כי לא פגיעה ברב בלבד יש כאן, אלא פגיע בתורה. בתהליך מסירתה מדור לדור!
נלמד את הלקח, נאמץ את הכלל. נכוף את ראשנו בפני מורינו ומאורנו, ונציית בכל אורחותינו לדעת תורה! ובעיקר נקבע עיתים לתורה בכל יום כדי שנוכל לזכות ולראות מילדינו רוב נחת יהודי אמיתי.
הרב יוסף ויצמן שליט"א יועץ רוחני ראש כולל והמרכז ללימודי יהדות "תורה ודעת" רחוב אצ"ל 16 בני ברק.
מחבר הספרים רבי המכר: "ברית יצחק" - בנושא ברית המילה לפי הצד ההלכתי והרפואי. "מערכי תורה" בסוגיות שונות בתלמוד.
מקור המאמר: www.Articles.co.il - מאמרים לשימוש חופשי
כלים שימושיים למאמר: פרסם את המאמר
 הדפס את המאמר
 שלח לחבר
 קישור ישיר למאמר
 פניה לכותב המאמר
 דווח מאמר בעייתי
|
