הימים ההם, ימי שבת המלך אחשורוש על כסא מלכותו, היו בשיא תקופת הפריחה של ממלכת פרס אשר מפני גדולתה שחו ראש כל עמי תבל. באותו פרק בא ישראל, שלא בטובתו, במגע קרוב עם חיי מדינה זרים שלא ידע אותם מיום היותו לגוי. לעם ישראל נועד תפקיד לשמור על עצמו, על אורו ושמחתו, אושרו וכבודו, דווקא תחת שלטון זר, בחסות האורות של תרבות זרה המתיימרת להנחיל אושר וגדולה בתפיסתה היא. אף דור יהודי לא היה זקוק לנסיון זה במדה חזקה כל כך, כפי שנזקק לו הדור היהודי שחי בחסות הכתר הפרסי.
עוד בימי גלותם בארץ בבל, ציוה עליהם הנביא בדבר ה' להתיישב במדינה ההיא, ולהכות שורשים בחיים הכלכליים והאזרחיים. בפני שכבת העידית של הנוער היהודי נפתחו שערי משרות רמות דרג בשלטון המדינה, וגם שאר היהודים נהנו ממעמד אזרחי מכובד.
אחרי נפילת בבל וכינון המעצמה העולמית האדירה של מדי ופרס, ולאחר המחווה האבירי של כורש מלך פרס, בהגישו מתן רשיון לעם ישראל שיקים מחדש את מקדשו ויעלה לארצו, על אחת כמה וכמה שהחיים בחסותו של השלטון החדש היו כה נוחים, עד שמעטים בלבד מהעם נצלו את הרשיון לעלות ארצה, בעוד שחלק גדול יותר, שנהנה מיחסה האדיב של המדינה, היה חלש בכדי להקריב את נוחיות החיים תמורת בנין בית המקדש.
לכאורה, המדינה עצמה על כל אביזרי השלטון והשרותים המשוכללים שלה, נראית כגוש אחיד של גוונים רבים, תוך מתן אפשרות לכל גוון. לא שלטון יחיד לפנינו, לא שלטון עריץ ודיקטטורי, כי אם מדינה העושה רושם של מדינה חוקית.
גם אישיותו של אחשורוש אינה נראית, לכאורה, כה גרועה. אמנם חובב הוא את התפאורה הראוותנית והברק הנוצץ, ברם, הלא כך טוב יותר, כאשר ראש העם תולה את גאוותו בטיפוח תפאורה שקטה, מאשר אילו שאף לתפארת דמים וחובב צחצוח חרבות. אחשורוש סבור כי לא יצא ידי חובתו כלפי העם, באם יסעד עם שלישיו וסגניו לבדם. הוא מזמין איפוא את העם, את כל תושבי שושן הבירה, לקחת חבל במשתה הגדול, וטורח להנעים להם שבעה ימים תמימים בחצר גינת ביתן המלך "כיד המלך".
ובכל זאת, אין תכלית לכל העדנה וההשכלה, כי אם בהנאות מגושמות. הכל נרתם לשרות התאוה החושנית. מה לוהטת התאוה המחוכמת, בה ימלאו אחרי כל דרישות היצרים החושניים האפלים ויטפלו בעניניהם במלוא הרצינות.
והחוק? והמשפט? לאמיתו של דבר אין זו אלא הצגה מבויימת, בעוד שהתאוה היא המושלת בכיפה. השתלהבות היצרים ומצב רוחו של הרודן הם המנחים את הקו המעשי.
מה מועטה היא מידת הבטיחות שמעניק חוק כזה לעם פרס ומדי! כדי לדון את המלכה ושתי שחרגה מגדרי הנימוסין ב"חצר", מושיבים למשפט את כל הפרתמים והחכמים יודעי העתים ויודעי דת ודין, ואילו כדי להעלות לגרדום אדם חף מפשע (מרדכי היהודי), שאינו נסבל על ידי אחד המקורבים (המן), מספיק ודי בביקור חטוף בבית המלך לפנות בוקר! ואף זו: השמדת אומה שלמה (עם ישראל), אנשים נשים וטף, מקבלת את אישורה לצאת לפועל "מטעם המדינה" על ידי חותמת טבעת פשוטה, בשם המלך!
המלך אחשורוש עצמו, אשר כפי שניתן להתרשם הריהו האדם בעל מזג טוב, כיצד הוא משתנה ברגע קט בצורה כה קיצונית, כל אימת שבוערים בו חמתו ויינו. באיזו תלות מאויימת תלוי כל דבר במצב רוחו? כי הנה בכדי להמליץ, בשם האנושות והצדק, על הצלת חייהם של מאות אלפים חפים מפשע (עם ישראל), נאלצת המלכה לכוון לדקה התואמת את מצב רוחו הנוח, בעת משתה היין, ואז להפתיעו בבת אחת!
לאמיתו של דבר קטן ודל ערך כח שלטונו של אחשורוש. כל הרע שמתבצע בשמו, רק מעט הימנו הוא פרי כפיו ומזימתו! כי הנה הוא, המולך מהודו ועד כוש, אשר שבע ועשרים ומאה מדינה סרות למשמעתו, מושפע עד מוות מסריסיו וחצרניו המשרתים לפניו, המחניפים לתאוותיו, אך מוכנים גם לרמוס ברגל גאוה את איש חסדו (מרדכי היהודי) שנתמנה למשול בטובו, בו ברגע שיבחינו כי סר חסד המלך ממנו.
מושל בו באחשורוש חנפן עריץ ששמו המן, החורץ משפט בני אדם לחיים ולמוות. הלה משתמש לרעה במעמדו הכל יכול, בכדי לספק את תאוות נקמנותו השפלה. על פיו ישק כל דבר בממלכת אחשורוש. לב המלך עצמו סגור ומסוגר מאחורי מנעול ובריח. "אשר יבוא אל המלך, אשר לא יקרא, אחת דתו להמית!" (אסתר ד', י"א). חלילה שיגונב שמץ מעוצמת הצער והכאב אל חדרי המלך פנימה. על פי מצוות המן יישארו אומללים כל אזרחי המלך. המלך יודע היטב כי כל "אשר נכתב בשם המלך ונחתום בטבעת המלך אין להשיב". אפילו למלך אין סמכות לשנות את הכתב שניתן בשמו אי פעם, וחרף זאת אינו מהסס מלמסור את חותמו וטבעתו לאיש התככים, מייפה את כוחו לכתוב ולחתום בשמו על דברים שלא ראה ולא שמע מימיו.
ובאיזו מידה מופלגת של בוז מתייחס המן למלך, אשר בחסדו גידל ונישא אותו מעל כל השרים ועבדי המלך. הריהו משמיע באזניו הרצאה מדינית עמוקה על הגזל הכללי הנגרם למלך בעטיו של עם מפוזר ומפורד זה, ובאיזו מידה דורשת טובת המדינה להשמידם. הוא מודע היטב עד כמה אפסית היא החשיבות שהינו מייחס לשלום המדינה, וכי אין הסבריו אלא מסווה חיצוני אשר תחת מעטהו ינסה להסתיר את תאוות הנקמה שלו. כמוהו כאחשורוש, מהרהר המן לעצמו, אין שלום המדינה תופס בעיניו מקום חשוב, אין זה איפוא מיותר לחלוטין לתת להרצאתו משנה תוקף, על ידי הבטחה של עשרת אלפים ככר כסף, אותם ישקול אל גנזי המלך ביד נדיבה!
אמנם המלך נוהג ברחבות לב "ממלכתית" ומעניק לו את הכסף במתנה ואת העם "לעשות בו כטוב בעיניו".
והיהודים היושבים על אדמת פרס ומדי, התוודעו היטב לכל הגילויים המאלפים הללו של חיי החצר והמדינה. היהודים השתעשעו באותו זוהר, טעמו מתענוגותיו, נהנו ממעדניו, אך בעת ובעונה אחת נתחוור להם מלוא ההיקף של עוצמת השואה. כאשר שלומם או אסונם של בני אנוש תלויים במצב רוח מרומם או קודר. כאשר כל התאוות השפלות עלולות להשתמש בטבעת מלכים שנמסרה לידיהם ולרתום את ברק השלטון והעוצמה החומרנית לשרות תאוות שטנים פראית ואנוכית עד לאימה.
ברם, העולה על כולנה, היא הידיעה הבהירה אודות גילויי האהבה המסורה שרוחש להם יושב מרומים, אשר לא ינום ולא יישן. תוך כדי תהפוכות התקופה למדו ישראל להכיר את הנתיב היחיד, אשר בו ורק בו יוכלו ללכת במשך כל אלפי שנות גולה אשר עוד עליהם לעבור. הם למדו לשמוח בכוונה כפולה על המאור שבתורת הקדושה, על שמחת מועדיהם, על ששונם ויקרם. הפעם למדו את השאיפה להיות יהודים אף לעיני העמים והשרים. למדו לגלות ולמצוא את אורם בתורה, את שמחתם בחגי ישראל, את ששונם בבריתו של אברהם אבינו, ואת יקרם בקיום המצוות המעשיות.
סיפור אחשורוש והמן עתיק היומין, חזר ושוחזר אצל עם ישראל באלפי מהדורות, במרוצת אלפי שנות הגלות. כל מי שמכיר מקרוב את עברו נאלץ להודות כי אכן "ליהודים היתה", אף בימי עברה וזעם, "אורה ושמחה וששון ויקר!"
הרב יוסף ויצמן שליט"א יועץ רוחני ראש כולל והמרכז ללימודי יהדות "תורה ודעת" רחוב אצ"ל 16 בני ברק.
מחבר הספרים רבי המכר: "ברית יצחק" - בנושא ברית המילה לפי הצד ההלכתי והרפואי. "מערכי תורה" בסוגיות שונות בתלמוד.
מקור המאמר: www.Articles.co.il - מאמרים לשימוש חופשי
כלים שימושיים למאמר: פרסם את המאמר
 הדפס את המאמר
 שלח לחבר
 קישור ישיר למאמר
 פניה לכותב המאמר
 דווח מאמר בעייתי
|
