לקראת סוף החודש יפתח משפטו של משה קצב, לשעבר מבית הנשיא . הפרקליטות מאשימה אותו במעשה מגונה, הטרדה מינית והטרדת עד. לא יותר. כתב האישום הוא חלק מעסקת טיעון , לפיה יודה הנאשם באישומים אך העונש לא יכלול מאסר בפועל. צפוי כי סביב תאריך הדיון בבית המשפט ישוב ויתלקח הדיון הציבורי בפרשה. יתכן וזה יקרה עוד קודם בהינתן החלטת בג"צ בעתירה הדורשת דיון נוסף, בהרכב מורחב של שופטים, בסבירות שיקולי הפרקליטות לחתום על עסקת הטיעון. זאת לאחר החלטת בג"צ, ברב קולות ובהרכב של חמישה שופטים שלא לפסול את העסקה.
גם לאחר חתימת עסקת הטיעון יעמדו בפני בית המשפט מספר שאלות להכרעה. השאלה הראשונה – האם לקבל את עסקת הטיעון או לדחותה ולהורות על קיום משפט בהיקף מלא. שאלה זו היא תיאורטית למעשה - כי איזה בית משפט יחליט לבטל עסקת טיעון שהבג"צ דן בסבירותה והחליט שלא לפסול אותה? שאלה מעשית יותר להכרעה היא עניין הקלון. הפרקליטות דורשת הסנגוריה מתנגדת. שאלה נוספת – האם לקבל את העונש עליו סוכם בעסקת הטיעון, או לקבל את ההודאה שבמסגרת העסקה, לדחות את העונש המוצע בה על ידי הצדדים ולקבוע עונש במנותק מהעסקה.
עם כל החשיבות שיש להכרעה בעניינים אלה, ישנה שאלה נוספת חשובה לא פחות, אולי אפילו יותר שבית המשפט לא יוכל להכריע בה . האם יתאפשר לבית המשפט לדון בתיק ולהכריע בשאלות המשפטיות הכרוכות בו כשהוא חפשי ועצמאי ונטול לחצים ואיומים. האם המשפט ינהל בסופו של דבר בבית המשפט או ב"כיכר השוק" של התקשורת .
מסתבר כי המחוקק היה ער למקרים שיש בהם מחלוקת או עניין ציבורי רב, וגורמים בעלי עניין או השקפה מסוימת ינסו להפעיל לחץ על בית המשפט לפסוק כעמדתם. אמנם מוסכם כי השופטים הם בעלי הכשרה מקצועית כזו המסוגלים לנטרל כל ניסיון כזה ולפסוק רק על פי הנאמר והמוצג בפניהם באולם הדיונים, אך גם הם בני אנוש. על כן נחקק חוק הסוביודיצה שלפיו אסור לכלי תקשורת לחוות דעה בנושא הנמצא בדיון בבית המשפט, בטרם ניתן פסק הדין. ההיגיון מאחורי העיקרון הזה, נעוץ בחשש שבבואו לדון בתיק, עשויה דעת השופט להיות מושפעת מפרסומים בתקשורת, וייפגע שיקול דעתו המקצועי.
סעיף הסוביודיצה בחוק בתי המשפט הוא כלהלן :
א) לא יפרסם אדם דבר על עניין פלילי התלוי ועומד בבית משפט, במטרה להשפיע על ההליך או על תוצאותיו, אם יש בפרסום כדי להשפיע על מהלך המשפט או תוצאותיו. לעניין סעיף קטן זה, "במטרה" - גם מתוך ראיה מראש את ההשפעה על ההליך או על תוצאותיו כאפשרות קרובה לודאי.
(ב) יראו עניין פלילי כתלוי ועומד בבית משפט משעה שהוגשה לבית המשפט באותו עניין בקשה למתן צו מעצר או משעה שהוגש לו כתב אישום, לפי המוקדם, עד שהחליט התובע שלא להגיש כתב אישום, ואם הוגש כתב אישום - עד סיום ההליכים.
(ג) איסור הפרסום אינו חל על פרסום ידיעה בתום לב על דבר שנאמר או שאירע בישיבה פומבית של בית משפט.
(ד) העובר על הוראות סעיף זה, דינו - מאסר שנה אחת.
במקור, עסק הסעיף גם בדין האזרחי, אולם בשנת 2001 הוא שונה, וכעת הוא כולל רק את הדין הפלילי. החוק מאפשר דרכי מילוט לעיתונאים הנאשמים בהפרתו: התביעה מחויבת להוכיח שפרסום החשוד בעבירה לפי סעיף זה אכן נעשה במטרה להשפיע על ההליך. כמו כן, עליה להוכיח היעדר תום לב. בהיסטוריה המשפטית תקשורתית בישראל מעטים הם המקרים בהם ננקטו אמצעים כנגד כלי תקשורת בגין עבירה על חוק זה. יש הטוענים כי זכות הציבור לדעת, חופש העיתונות והעניין הציבורי בפרסום גוברים על עקרון הסוביודיצה ויש לבטלו לחלוטין. כאמור בשנת 2001 צומצמה תחולת החוק רק למשפט הפלילי וגם אין הוא חל על נושאים העומדים להכרעת בג"צ. אך המחוקק לא שעה להתנגדויות והשאיר את החקיקה על כנה. בניגוד לעמדת המחוקק נהגה הפרקליטות שלא לאכוף סעיף זה , פרט למקרים בודדים, ותוצאת הפרקטיקה הזו היא כי כלי התקשורת עוברים עליו כמעט בסיטונות.
עכשיו נחזור לעניין משה קצב לשעבר מבית הנשיא: לפני כ -10 ימים (5/3/08) השיג ערוץ 10 סקופ עיתונאי. הוא שכנע את א' ממשרד התיירות להופיע בראיון ולפרוש את האשמותיה כנגד הנאשם משה קצב. א' חזרה על אשר עיקרי תלונתה שנמסרו למשטרה ונבדקו בפרקליטות. היא אמרה בראיון כי החליטה להופיע ולדבר משום שבעקבות עסקת הטיעון לא תזומן לעדות והשופטים לא ישמעו אותה. "אני בטוחה" , אמרה "כי אם היו שומעים אותי היו שולחים את קצב לבית הסוהר"... היא הדגישה כי מאחר ולא תוזמן למסירת עדות היא מתראיינת כדי ליידע את הציבור בתקווה שלדברים תהייה השפעה.
אין ספק כי מדובר בהישג עיתונאי של ערוץ 10 ודברי א' היו מזעזעים, קשים וכואבים. אבל השאלה היא אם ישנה הצדקה לעבירה בוטה ומפורשת [לכאורה] על החוק שבוצעה כאן. בחינת סעיפי החוק מראה שהייתה במעשה שידור הראיון עבירה [לכאורה] כמעט על כל אחד מסעיפיו. הדברים נאמרו לאחר הגשת כתב אישום, הם נאמרו לא משום המידע הכלול בהם אלא בראש ובראשונה כדי להשפיע על בית המשפט להחמיר, עם הנאשם, ככל שהדברים בידיו.
לאור המטרה המוצהרת של הראיון - תום לב בודאי שלא היה כאן. מערכת ערוץ 10 והפרשן המשפטי שלה בודאי שידעו כי הם מבצעים עבירה. אמנם הם יוכלו לטעון כי היה עניין ציבורי בדברים אך נימוק זה אינו כלול כשיקול בסעיפי החוק. (הוא כלול בתקנון האתיקה של מועצת העיתונות). התוצאה למעשה הייתה בכמה מישורים:
• היה הישג עיתונאי לערוץ 10 . יתכן והרייטינג של המהדורה באותו ערב עלה ורייטינג גבוה יש בו רווח כלכלי לערוץ מסחרי.
• הייתה [לכאורה]עבירה על החוק . והחוק מחייב את כולם גם את ערוץ 10. (ואמנם כלי התקשורת האחרים פרסמו את דברי א' אך כולם טרחו לציין כי הם נאמרו בראיון לערוץ 10.כלומר, גם פירגנו, מעשה לא כל כך נפוץ, גם הסתמכו על הפרסום בערוץ 10 כדי להרחיק את עצמם מהעבירה.)
• בניגוד לכוונת המתלוננת א' ספק אם דבריה בראיון ישפיעו. לא מכיוון שהשופטים ינטרלו עצמם מהחשיפה להשפעת הדברים בתקשורת - הם כאמור רק בני אדם. אלא משום שההד הציבורי לדברים כבר התעמעם, בשל סחרור האירועים השוטף את מציאות חיינו כאן. (למחרת הראיון היה הפיגוע בישיבת "מרכז הרב" ומי יזכור את הראיון הזה דווקא )
• הראיון מספק דווקא תחמושת לסנגוריו המפולפלים של מר קצב ממשכן הנשיא. הם יוכלו לטעון כנגד ה"עוול" הנגרם למרשם בשל עבירות הסוביודיצה , ועל כן יש לשקול את הענישה לקולא מפני שכבר נענש מספיק ב"כיכר השוק" והתקשורת. (לא בטוח שצריך לספק להם את התחמושת הזו)
תוצאה אחרונה : שוב ושוב מוכיחה הפרקליטות שהיא אינה פועלת בנמרצות לאכיפת החוק. אולי צריך לבטל את הסעיף הזה בחקיקה. יתכן וגם ראוי לבטל את האפשרות לסכם עסקות טיעון עם נאשמים בעבירות חמורות, המונעות דיון מלא בבית המשפט. אבל עד אז צריך לאכוף את החק. חופש העיתונות בישראל רחב למדי, ואין הצדקה להרחיבו באמצעות הפרת חוקי המדינה.
מנחם רבוי
הנתונים: תפקידים בכירים בשירות הציבורי בעבר,כותב דעתן בהווה וסבא לשלשה
פורסם גם באתר המחבר:
http://www.notes.co.il/raboy/
מקור המאמר: www.Articles.co.il - מאמרים לשימוש חופשי
כלים שימושיים למאמר: פרסם את המאמר
 הדפס את המאמר
 שלח לחבר
 קישור ישיר למאמר
 פניה לכותב המאמר
 דווח מאמר בעייתי
|
