נניח אם כך, לצורך הדיון, קבוצת דולפינים שזכו לחיי נצח מקפצים בין הגלים, עם השקיעה הם מצטלמים לתמונה כשהם מקפצים בין הגלים על רקע מי הערב המנצנצים, למחרת הם שוב מקפצים בין הגלים, כך גם למחרת בשקיעה, וביום שאחרי, מתי שהוא החרות של הדולפין הופכת לשגרה, ומתי שהוא השגרה של הדולפין נחווית כנכפית, כחובה, הוא סגור בתוך מרחב פעולה מצומצם - שחייה, קפיצה...מגע המים בגוף חוזר על עצמו כעינוי סיני מתמשך, מה שפעם היה חידוש, בידור, כיף הוא עכשיו שיגרה נכפית, לנצח
הזרה מהסביבה היא כנראה חווית כלא, הכפייה, ואפילו כפיית האוקיינוס הנצחי יוצרת הזרה (אני - סביבה), בניגוד לשכינה של תמימות הנעורים בקיץ הנצחי.
הזרה מבדלת את האני מהסביבה, את גבול המרחב האישי יש מעתה לתחזק באמצעות כוח סבל אל מול לחצי הסביבה, כוח הסבל צורך אנרגיה, לאורך הנצח האנרגיה מידלדלת, כוח הסבל כושל והסבל רב.
כך, בעיית המוות אצלנו בני התמותה אינה כל כך המוות, או הארעיות. אורך החיים הוא בודאי מרכיב, מרכיב שמוערך ביחס לגיוון שהחיים מציעים (ע"ע שחייה). מרכיב נוסף הוא מיקוד שליטה חיצוני. כך אם למשל הכפתור האדום יהיה ברשותי, כאשר לאט לאט הגיוון ירד והסבלנות* ( ביחס לסבל, כוח סבל) תופעל יותר ויותר, אוכל, משאאבד עניין לחלוטין, לפרוש. למותר לציין שכוח סבל מופעל ע"י כל אי נוחות רבה מזו המתוארת כאן, לצורך הדיון אנו מניחים כי אין כזו.
* אני מתייחס לסבלנות כיכולת המופעלת ביחס לגורם או מצב הגורם סבל, בבודהיזם קיימת תרגולת להפעלת סבלנות בצורה יזומה, לא נכפית, קצת מזכיר חמלה
www.site5000.com
כניסה לאתר הבית כאן
מקור המאמר: www.Articles.co.il - מאמרים לשימוש חופשי
כלים שימושיים למאמר: פרסם את המאמר
 הדפס את המאמר
 שלח לחבר
 קישור ישיר למאמר
 פניה לכותב המאמר
 דווח מאמר בעייתי
|
