פיסול - כישרון מולד או יכולת נרכשת? 

"יש לי כישרון, אבל אין לי טכניקה. אני צריך ללמוד"
צעירים וצעירות רבים אשר ניסו כוחם בפיסול מגיעים עם אמירה זו לבית הספר, אל ה"רוסים", שלמדו "טכניקות" בבתי הספר ה"קלאסיים".

או-קי. ננסה. ניקח פטיש ואזמל. אזמל ביד שמאל, פטיש ביד ימין, ונתחיל להלום באבן. בתוך חודש או חודשיים נתחיל להכיר את הטכניקה. אבל - האם ציירנו או פיסלנו קודם את מה שאנחנו רוצים מהאבן?

"רישום? זה לא הצד החזק שלי"

או-קי. אז אפשר לפסל סקיצה. על איזה דימוי אנחנו מדברים? שמח? עצוב? איזו מן קומפוזיציה זאת תהייה?

"קומפוזיציה? למה אתה מתכוון?"

איך העבודה תראה? בדומה ל"מייקל- אנג'לו" או למור? אולי בהשראת מאיול? או ג'יאקומטי?

"לא! זה יהיה מקורי! מה שבא מהבטן!"

אז לך עם זה עד הסוף...ונראה...
טוב, עכשיו ברצינות:

לרוב אנחנו משווים מהירות תגובה לכישרון, משהו שקורה בקלות. אבל הצבענו אז רק על כך שה"ספורטאי" המסוים הזה בנוי לריצות קצרות. אלא, שגם במרתון יש אלופים: זהו סוג של כישרון אחר. באיטיות ובעומק יש איכות לא פחותה. לעיתים מגלים כישרון של תלמיד אחרי שנים של עבודה.
תולדות האמנות מגלים לנו שמעטים הם האמנים אשר הכישרון שלהם בלבד, ללא לימודים כלל, הביאו אותם להישגים גדולים; גאונים, שאינם מלמדים על הכלל. עולם האמנות לא יכול להתקיים רק על הגאונים שלו: הישגיהם מבוססים על שקיעה של עשרות אלפי שנים של תרבות ושל עשייה אמנותית עתיקת יומין בכל הרמות. הרוב המוחלט של האמנים הבונים את עולם האמנות זקוק ללימוד מעמיק כדי להגיע לתוצאות ראויות לציון, ל"אמנות".

אני לא אפנה עם דלקת ראות לרופא שיניים, ולא אבקש מבונה כנורות לתכנן עבורי גשר. לכל מקצוע הידע והכלים הייחודיים לו, ולכל איש מקצוע מוטלת אחריות על איכות חיינו בתחום מלאכתו. גם לפסל יש אחריות כלפי התרבות בתוכה הוא יוצר. לכן נכון לצפות ממנו ללמוד את מקצועו ביסודיות. כיצד?

בעיני יש שני סוגים של מורים: ראשון - הטבע עצמו, ואחריו שלושים אלף שנים של תולדות האמנות ומורים שתרגמו - כל אחד בדרכו - את הטבע.

מטרת המורה, כפי שאני רואה זאת, היא לעזור לתלמיד לרכוש שפה ולשלוט בה בכל הרמות - הטכנית, המערכתית והעל-מערכתית. כלומר, להבין מה מקומה של השפה הפלסטית בין השפות האמנותיות האחרות וללמוד להביע רגשות באמצעותה. הביטוי האישי יהיה בלתי מודע וגם בלתי נמנע, אם ידע המורה לכבד את נפשו של התלמיד. על כך נרחיב בהמשך.

שאלנו מה ניתן ללמד.

לימוד הטכנולוגיה הוא חשוב מעין כמוהו והוא הקל ביותר מבין תחומי הלימוד. אך לא כמטרה בפני עצמה: הוא משמש שדה התנסות לתלמיד בשיטות עבודה ובחומרים בכדי לנסות את עצמו ואת העדפותיו. היכן הוא מרגיש בבית. במה הוא מתאהב. מה יכול להיות שלו.
חשוב ורצוי ללמוד להשתמש בחומרים ובטכנולוגיות חדשות. אך נאמר ששיטות העבודה בחומרים הבסיסיים של הפיסול - אבן, חומר, עץ, ברזל - הם הבסיס לעבודה בכל חומר עכשווי: יציקת פלסטיק אינה שונה בהרבה מיציקת ברונזה...אלא, פלסטיק מסרטן יותר. ליטוש אינו שונה בהרבה בחומרים שונים, רק הכלים מעט שונים.

אפשר גם אפשר ללמד רישום. כך נוכל לקבע במהירות ולשמר כל רעיון, ולבדוק את הרעיונות לפני שהשקענו בהם זמן ואמצעים.
חשוב ללמוד לפסל סקיצה בחומר רך, כדי להבין את החוקים של התהוות הצורה בחלל.
חשוב גם ללמוד את כללי הקומפוזיציה בעזרתם עבדו האמנים הגדולים, כללים הקיימים מכוח מבנה הגוף שלנו, שדה הראייה שלנו והתחושות שלנו בפני העולם הפיזי שסביבנו.
לכן, עלינו ללמוד אנטומיה ולדעת להשתמש נכון בגוף שלנו, לו יש חלק מרכזי בפיסול. גם אם לעולם לא נפסל פסל פיגורטיבי.

אני אומר לתלמידי - בואו נלמד ליהנות מהמשחק בחומר בכל שלב בעבודה, ולהבדיל את המשחק מהתהליך האנליטי של קבלת ההחלטות.
בואו נלמד לשיר בפיסול שיר, וגם לכתוב רומן. לבנות פלסטיקה קטנה לעומת פסל גדול. אולי כך גם נחדד לעצמנו את המודעות על כך שיש הבדל בין מאמר בעיתון שמתאים להיום, לבין ספרות שתקפה לכל הזמנים. אזי, בואו נלמד לפסל ספרות, לא עיתונות לרגע.
בואו נבין את תפקיד הפיסול באדריכלות. את הקול הרגשי של הפיסול בצד הקול השימושי של הפונקציה והעיצוב.

אולי שאלתם את עצמכם גם מה אי אפשר ללמד.
אני חושב שאי אפשר ללמד אמנות. אני לא יודע מה היא אמנות, אבל אני מאמין שעצמתה ותקפותה לאורך השנים קשורה לביטוי הייחודי והכן של האמן, ואי אפשר ללמד אדם להיות הוא עצמו. מורה יכול ללמד אדם להדמות לו, כי את זה הוא מכיר היטב. והפיתוי, גדול. כשמורה נותן כלים לתלמיד הוא מוותר על השליטה בפנימיותו. לכן, חשוב ורצוי לאמן את הגוף ואת המחשבה, ולעודד התבוננות פנימה. אך אל למורה, בעיני, לנסות לכוון את נפשו של התלמיד. רק לתלמיד עצמו יש זכות לפעול בתוך נפשו הוא.

נדמה לי שחדשנות באמנות היא אשליה, הנובעת מתוך חוסר ידיעה בתולדות האמנות. ההיסטוריה מלמדת אותנו שהאדם חוזר על עצמו ללא הרף, כל העת בגרסה אחרת, כל העת בחזרה לעבר אחר. ובתוך כך יש עושר עצום, בלתי נדלה, של יצירה משובחת.
לכן, אי אפשר ללמד חדשנות. אפשר ואפילו רצוי ללמד את תולדות האמנות ולתת כלים רבים ככל האפשר בכדי שהאדם יכיר מסגרות רבות ויהיה לו ממה לפרוץ אל היצירה האישית שלו. תחושת ההמצאה צריכה להיות רק של התלמיד: זאת הגאווה שלו. אל לנו, המורים, לקחת ממנו את השמחה הזאת, הכוח שבמרד והסיפוק מן ההישג.

ומילה אחרונה על ההכנה ליציאה ל"שוק". אני רוצה להכין את התלמיד ליציאה לשוק העבודה, לא לשוק ההצלחות. "תעשיית המקוריות" אינה מותירה פנאי להתבוננות פנימה. וגם לא לכל אחד מתאים הקצב הרצחני של הריצה אחר "הדבר הבא".

הדרך להיות אמן אינה קלה או מהירה. התוצאה הסופית של תהליך ההוראה, כפי שאני רואה אותו, היא התפתחותו של אמן בעל כבוד למקצוע, כבוד לזולת וכבוד עצמי.

מקור המאמר: www.Articles.co.il - מאמרים לשימוש חופשי

כלים שימושיים למאמר:  פרסם את המאמר     הדפס את המאמר     שלח לחבר   קישור ישיר למאמר   פניה לכותב המאמר   דווח מאמר בעייתי