משנכנס אדר - כיצד שמחים?
יהודי מצווה לעשות כל מעשיו בשמחה שבלב. התורה מלמדת אותנו שאנו יכולים שלוט על רגשותינו. יכולים לכוון את מחשבותינו.
אם נדייק, הרי שמצות רבות מכוונות ללמד אותנו לשלוט בהתנהגותנו ובתחושותינו. מה שאומר שהאדם צריך להיות רב אמן כדי לשלוט בעצמו. וזוהי עבודת המידות האמיתית.
"ואהבת לרעך כמוך" - מצווה לאהוב את אחיך.
לא תחמוד" - עליך להתגבר על מידת הקינאה והתאווה למה שלא שייך לך.
"לא תיטור" - גם אם אינך נוקם ממש במי שהרע לך, עליך להתגבר ולנקות ליבך ממחשבות של נטירת כעס.
"ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך..." (דברים ו, ה) - אין די בקיום מצוות, יש לעשות זאת מאהבה.
ואף שנראה לכאורה שיש הרבה כובד ראש ביהדות, עם ההחמרות עם ההקפדנות. בכל זאת את עבודת השם עלינו לעשות מלב מלא שמחה.
ואין הכוונה מלב מלא צחוקים. צחוק הוא דבר אחר לחלוטין. הנה ראינו בתהילים: מזהיר דוד המלך "במושב ליצים אל תשב" (ליצים - ליצנות - קלות דעת) (תהילים א, א) ומסביר החפץ חיים ששותפות עם ליצים מביאה לדיבורים לא ראויים - כמו לשון הרע - ושומר נפשו ירחק.
מדובר בשמחה פשוטה המגיעה מלב מלא תודה לה' על בריאתו על נתינתו, על היותו אבינו הרחום. זוהי בעצם הכרת הטוב שאנו מראים בשמחתנו.
ידמה הורה בנפשו שבננו מהלך סר וזועף כל הימים. ישאל האב: למה הפרצוף החמוץ? למה אתה אף פעם לא מרוצה?
והברכות שאנו מברכים על כל מזון הבא אל פינו. הברכות בכל דבר שאנו עושים, הכל כדי לחזק בנו את מידת הכרת הטוב. אבל זה חייב להיעשות בשמחה. כמאמר הנביא: "תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה ובטוב לבב" (דברים כח) וכן נאמר במקום אחר: "גילו ברעדה" (תהילים ב, יא) השמחה והיראה מהשם יתברך צריכה לבוא ממקום אחד בלב. מקום מלא אהבה, שמחה, אמונה ותודה.
ויש גם, לצערנו, ימים בהם נאסר עלינו לשמוח, ימי אבל על החורבן. אבל גם זה צריך להגיע מאמונה עמוקה. מחינוך עצמי לשלוט במחשבותינו. בתחושותינו.
ומהרמב"ם לומדים אנו גם על חשיבות השמחה בחיינו בכלל.
הרמב"ם מלמדנו שהשמחה חשובה לשמירת בריאות הגוף, כי בהכרה זאת תלוייה בריאות הנפש של האדם.
שהרי האושר, אומר הרמב"ם, אינו נמצא בדברים שמחוץ לנפש. האושר והשמחה, צלילי הטוב והיפה נשמעים בליבו של אדם פנימה. לכל הפעלות הנפש יש ביטוי גופני, גשמי המלווה אותה. ולכל מאורע והיפעלות הגוף יש הד בחיי הנפש...
והנה "משנכנס אדר מרבין בשמחה". כיצד? האם לא די לה בשמחה שבלב?
וכאן אנו לומדים הבדל בין שמחה לשמחה.
עבודת השם כולה נעשית מלב שמח - כי לב שמח הוא לב מלא אמונה ובטחון בה'.
אבל יש ימים אחרים. ימים שניתנו לנו כמתנה ובהם אנו מצווים לעשות מעשים גשמיים כדי לבטא את השמחה ולחזקה. וכדי שהשמחה תצא החוצה.
משנכנס אדר מתחילים בשמחות. שמיעת שירים, הכנות לימי פורים ויש הנוהגים להתחפש יום יום וכדו' (במוסדות חינוך מתחילים לחגוג את פורים מראש חודש אדר, ומרבים בשמחה עד לשיא - הוא יום הפורים).
ומלמדים אותנו חז"ל כיצד עלינו לשמוח:
בפורים (וכך יודעים אנו גם מימי השבת ומחגים בכלל) אין להסתפק בשמחה המגיעה רק מכוחות הנפש. יש להשקיע באמצעים גשמיים כדי לחוש שמחה ולבטאה.
"ושמחת בחגך", במה משמחם- ביין. רבי יהודה אומר: אנשים בראוי להם ונשים בראוי להן.
אנשים בראוי להם - ביין.
ונשים במאי- תני רב יוסף: בבבל - בבגדי צבעונין, בארץ ישראל - בבגדי פשתן מגוהצין.
תניא רבי יהודה בן בתירא אומר: בזמן שבית המקדש קיים אין שמחה אלא בבשר שנאמר: "וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת לפני ה' אלוקיך"
ועכשיו שאין בית מקדש קיים, אין שמחה אלא ביין.
שנאמר: "ויין ישמח לבב אנוש".
(תלמוד בבלי, פסחים ק"ט ע"א)
גם על פי תפיסתו של הרמב"ם - אבי תורת הנפש כשמירה על בריאותנו - יש להשתמש באמצעים גשמיים בחגים כדי לשמוח. לכל אדם יש אמצעים מיוחדים המסייעים לשמחו.
ורוב בני האדם שמחים באכילת בשר.
"כיצד? הקטנים נותן להם קליות ואגוזים ומגדנות,
והנשים קונה להן בגדים ותכשיטין נאים כפי ממונו,
והאנשים אוכלין בשר ושותין יין, שאין שמחה אלא בבשר ואין שמחה אלא ביין..."
(היד החזקה, הלכות שביתת יום טוב פרק ו, הלכות יז-יח)
ומכאן - אדם צריך להשקיע בימי שמחה אלה, גם בדברים גשמיים הגורמים לו שמחה: אם זה מזון משובח, בגדים נאים, ממתקים ויין - כי יין ישמח לבב אנוש" אין חולק... וגם פה באה לידי ביטוי דרכה המופלאה של היהדות המשלבת רוחניות בגשמיות ומוליכה אותנו בקדושה לדרך חיים של שמחה והכרת הטוב.
צפורה בראבי
ד.א. teilot1@walla.com
האתר שלי:
http://site.2all.co.il/gamt
מקור המאמר: www.Articles.co.il - מאמרים לשימוש חופשי
כלים שימושיים למאמר: פרסם את המאמר
 הדפס את המאמר
 שלח לחבר
 קישור ישיר למאמר
 פניה לכותב המאמר
 דווח מאמר בעייתי
|
