אבחונים למטפלים בשיאצו 

הכלי החשוב ביותר למטפל הוא האבחון וזאת כמובן למטופל שהגיע כדי שתפתור לו את הבעיות ולא לטיפול כיף.


הכלי הראשוני הוא התשאול בטופס התשאול אנו שואלים שאלות רבות את המטופל.
כאשר יש מספר שאלות שהם שאלות הזהב. על כל תלונה אנו שואלים ממתי היא התחילה, מה מטיב מה מחמיר, וכו'
ע"י שאלון זה שמקיף את כל הפונקציות של הגוף אנו יכולים לקבל מושג לגבי הבעיה, עוד לפני שנגענו במטופל, דבר שיעזור לנו בהמשך לבנות אסטרטגיה טיפולית.


טופס כזה ניתן להוריד באתר של תמורות כאן טופס תשאול





אבחנת בטן
הבטן נותנת לנו תמונה מעודכנת של המטופל, לכן אפשר לאבחן לפיה. כשהמטפל מאבחן לפי הבטן הוא מבקש מהמטופל לשכב על הגב ולהיות נינוח ככל האפשר. המטפל ישב בצמוד לבטן המטופל וימשש באמצעות אצבעותיו (ובזווית של תשעים מעלות לגוף) את האזורים הנבדקים. פעולה זו נעשית באטיות ובהדרגה, אך בהחלט לעומק.
מטפל מיומן יודע להרגיש באמצעות האצבעות עודף או חוסר באזורי האבחנה. בקווים כלליים אפשר לומר, כי עודף לא מאפשר לאצבעות לחדור פנימה לבטן. בעודף, המטופל יחוש לרוב כאב והמטפל ירגיש את שרירי הבטן של המטופל מתכווצים. בחוסר, האצבעות ´נשאבות´ פנימה. למטופל יהיה רצון שהאצבעות יישארו במקום. חוסר, אינו מלווה בדרך כלל בכאב.

אבחנת הבטן מעניקה מושג לגבי המערך האנרגטי של המטופל. שיטות אבחנה אילו מבוססות על עקרונות עבודה מתוך גישת נמיקושי, מצונאגה, זן-שיאצו, אמפוקו ועוד. יש להיזהר בהשלכות האבחנה כיוון שקיימות שיטות אבחנה שונות על הבטן, ולא תמיד התוצאות דומות. מאידך, אם פועלים בשיטה מסוימת על פי שיטת האבחנה שלה, יש לצפות ליותר דיוק והצלחה טיפולית. חשוב שלא להסיק מסקנות חפוזות, ובעיקר לא בפגישה הראשונה. ייתכן שהמטופל התרגש בפגישה הראשונה, ייתכן שאכל לפני הטיפול למרות הבקשה שלא לעשות כן, וייתכן שהארוחה בערב הקודם הייתה כבדה מדי ועדיין מעיקה בבטן. יש מטופלים שנהנים מאוד ממגע בבטנם, וישנם הסולדים ממנו לחלוטין. מומלץ לחזור על אבחנה זו מדי פגישה או מספר פגישות, כדי לאמת את המסקנות ולעקוב אחר השינויים.


אבחנת לשון
הלשון היא ראי של מצב הגוף ובהיותה השריר היחידי החשוף, היא מצטיינת בשיקוף מצב מיידי (לעומת צורות אבחון אחרות), ולכן היא משתנה במהירות.
אבחנה הלשון נעשית בהתבוננות בשלושה גורמים: מבנה הלשון, צבע הלשון וחיפוי הלשון. מסתכלים על הלשון במצב רפוי, באור יום . על המטופל להימנע מקפה, מסוכריות, מארטיקים או מכל גורם אחר היכול לגרום לצביעת הלשון לפני האבחון.
הצבע הנורמלי של הלשון הוא ורדרד. צבע אדום של הלשון מרמז על עודף של יאנג, חום או על חסר יין (יאנג מדומה).
לשון חיוורת מצביעה על חוסר צ´י , חוסר דם או על הימצאות קור במערכת.
לשון סגולה מרמזת על סטגנציית דם (לרוב, יש קשר לאנרגיית הכבד).
הלשון מכוסה בחומר הניתן לגירוד, הנקרא חיפוי ,וצבעו משתנה במהירות על ידי אוכל או מחוללי מחלה פנימיים או חיצוניים (למשל יובש, חום, לחות, קור וכולי).
חיפוי נורמלי הוא אחיד, שקוף או לבנבן מעט. חיפוי לבן מצביע על קור, ואילו חיפוי צהוב מלמד על חום.
כשהחיפוי עבה מאוד זהו מצב של ליחה בתוך הגוף. אם החיפוי צהוב ועבה זוהי ליחה חמה. כשהחיפוי לבן ועבה, זוהי ליחה קרה.




אבחנת גב
הגב, שלא כמו הבטן, הוא היומנאי של הגוף. הוא רושם את כל מה שעבר הגוף לאורך השנים, לכן הסימנים שעליו משתנים לאחר מספר רב יותר של טיפולים בהשוואה לבטן, המתעדכנת במהירות.
קיימות שתי דרכים עיקריות לאבחון דרך הגב. בשתיהן מתייחס המטפל לסימנים חיצוניים כמו צלקות, שומות גדולות, אזורים עם שיעור, כתמי עור, אזור מוגבה או שקוע במיוחד וחוליות בולטות או שקועות. (אם המטופל מעדיף שלא לחשוף את גבו, מסתפק המטפל בדיווח שלו ולומד להכיר את הגב ולספור את החוליות דרך החולצה). בשתי השיטות, המטופל שוכב על הבטן והמטפל מחפש רגישות, עודף או חוסר במקומות מסוימים . ההבדל בין שתי האבחנות הוא בכך שבאבחנה על שם מצונגה, (המקבילה למושגים: זן-שיאצו וטאו-שיאצו) המקומות הם אזורים (ראו מפה) ובשיטת האסוציאציה, המטפל בוחן נקודות ספציפיות.

אבחנת גב על פי נקודות:

נקודות אסוציאציה הן נקודות הממוקמות על הגב באופן סימטרי משני צדי עמוד השדרה. נקודות אלה נקראות על שם האיברים הנמצאים בחלקו בקדמי של הגוף, להם הן מקבילות. למשל, הריאות והלב שנמצאים באזור העליון מתחת לכלוב הצלעות, מיוצגים ליד חוליות הגב העליונות. אברי הבטן, כבד, כיס מרה, טחול וקיבה מיוצגים ליד החוליות הנמצאות במרכז הגב וכך לגבי שאר האיברים. המטופל שוכב על הבטן והמטפל עובר ולוחץ על נקודות מקבילות לאורך צדי עמוד השדרה. המטופל מתבקש לציין מקומות שבהם ישנם רגישות, כאב או כל תחושה שונה.
רגישות בנקודות אילה יכולה להצביע על מעורבות המרידיאן שמסלולו הפנימי מגיע לאיבר על שמו הוא קרוי ולהפך. אם למשל יש בעיה במרידיאן הכבד, בדרך כלל תהיה נקודת האסוציאציה של הכבד (הנמצאת בגובה שבין חוליה גבית תשיעית לעשירית ובמרחק צון וחצי כלפי חוץ) רגישה אף היא.

אבחנת גב על פי מצונגה:

בשונה מהאבחנה הנקודתית של נקודות האסוציאציה, בנה מצונגה מודל אבחנה איזורי. כאן, מחפש המטפל רגישות, בליטה, שקע, רצף נקודות חן וסימנים חיצוניים נוספים המתרכזים באזור מסוים. גם למפה זו יש בדרך כלל קשר למיקום האיברים עצמם, אולם הדגש הוא על אזור ולא על נקודה. אפשר לראות למשל שהכליות מיוצגות בשני אזורים - אזור אחד הוא מצדי ולאורך חוליות עשר עד שתים עשרה, והאזור השני הוא אזור הגב התחתון הכולל את חוליות המותן השלישית והרביעית. כמו באבחנה הנקודתית, רגישות באזור מסוים תעיד על דיסהרמוניה של המרידיאן הקשור לאזור ולהפך.



אבחנה לפי מרדיאנים
המרידיאנים מדומים לרשת העוטפת את הגוף. כזכור, המרידיאנים הייניים של הרגל מתחילים באצבעות הרגליים, עולים דרך השוק והירך ומסתיימים באזור החזה. המרידיאנים הייניים של היד מתחילים קרוב למקום בו הסתיימו המרידיאנים הייניים של הרגל, וימשיכו לזרום לאורך הזרוע והאמה עד שיסתיימו בקצות אצבעות הידיים.
המרידיאנים היאנגים של היד מתחילים באצבעות הידיים, ממשיכים לאורך האמה והזרוע, עוברים באזור הצוואר ומסתיימים בראש. באזור הראש יתחיל מרידיאן יאנג של הרגל שירד כלפי מטה דרך אחורי או צדי הגוף, יזרום לאורך הגב או הצד החיצוני של הרגל עד שיסתיים בקצות אצבעות הרגליים.

באבחנה לפי המרידיאנים, עובר המטפל וממשש בקלות כל מרידיאן ומרידיאן . באבחון זה מטרת המטפל להכיר את גוף המטופל ולמפות אזורים עם רגישויות לאורך ערוצי האנרגיה. המטפל שם לב לרגישות, לכאב, לרצף כתמי עור, נקודות חן או סימנים חיצוניים אחרים על פני המרידיאן. בשלב השני עורך המטפל מתיחה של המרידיאנים. מתיחה נעשית בעזרת כפות ידיים שטוחות ולפעמים מסתייע המטפל גם בברכו או בכף רגלו. המתיחות נעשות בעיקר על הגפיים. מתיחת יד מפעילה את מפרק הכתף עד לפרק כף היד, ומתיחת רגל כרוכה בהנעת מפרק הירך ומתיחתו ועד למפרק הקרסול. המתיחות נעשות כשהמטופל פסיבי והוא שוכב על הבטן, על הגב או על הצד. כל אחד מהמרידיאנים נמתח בצורה אחרת. מתיחה זו תהווה אינדיקציה לגבי התקדמות הטיפול בהמשך. במהלך הטיפולים המטפל יוכל להבחין אם מתיחה מסוימת נעשית קלה יותר קלה ואם השתפר טווח התנועה של המפרק הקשור למרידיאן בו טיפל.



אבחנת פנים
המפגש הראשון בין המטפל למטופל, עוד בטרם הכניסה לחדר הטיפולים נעשה בדרך כלל בלחיצת יד ובמבט. ברגעים ראשונים אלו מתרשם המטפל מפניו הגלויים של המטופל. צבע הפנים מלמד על מצב הצ´י והדם ובדרך כלל משקף את הלך הרוח. פנים בעלות לחלוחית, ברק וצבע חי מרמזות על הרמוניה. פנים יבשות, נטולות ברק ובעלות צבע חיוור, מרמזות על דיסהרמוניה. גוון פנים ירוק מתקשר למרידיאן הכבד, לקור, כאב או רוח פנימית. גוון פנים אדום, מרמז על חום אמיתי או מדומה. גוון פנים צהוב מרמז על עודף של לחות או חולשת מרידיאן הטחול. גוון חיוור - לבן, מצביע על מצבי חוסר - בדרך כלל חוסר דם או חוסר יאנג (חסרים אילו מובילים לתחושת קור). גוון פנים כהה-שחור, מצביע על כאב, קור או מעורבות של מרידיאן הכליות.

מלבד הצבע, מהווים אזורי הפנים מקור אבחנה נוסף (על פי ספר ´השאלות הפשוטות´): מרכז מצח בעל צבע כחלחל מעיד על כך שהנפש סבלה משוק.
קצה אף בצבע אדום מצביע על חולשת מרידיאן הטחול.
סנטר קצר במיוחד יכול להצביע על חולשה במרידיאן הכליות. לחי ימין היא אזור אבחנה של מרידיאן הריאות ולחי שמאל, של מרידיאן הכבד. כאב, שומות, פצעים, יובש וכל סימן חיצוני אחר, ירמזו על מעורבות או חולשה של מרידיאנים אלה. (גוון ירוק מרמז על חולשת מרידיאן הכבד וגוון לבן, על מעורבות של מרידיאן הריאות).