בתאריך 14.01.2008 חשפו עובדי הביטחון של רשות שדות התעופה, שתי טונות של חומר אשר משמש, בין היתר, לייצור רקטות קסאם ומטעני חבלה. המחבלים קיוו להחדיר את השלל, במסווה של העברת 'סיוע הומאניטארי', באמצעות משאית שניסתה להיכנס לרצועת עזה, דרך מעבר כרם שלום, ואשר במטענה היה בין היתר קמח וסוכר. הבודקים גילו את החומרים במסגרת בדיקה מדגמית של משאיות שהובילו ציוד הומאניטארי לרצועה, בדומה לאיתור משאית נוספת לפני מספר שבועות, אז ניסו המחבלים להעביר חומרי נפץ במטען שנשא את חותמת האו"ם.
מבחינתנו - היתה זו הזדמנות נפלאה לרווח תקשורתי. לאחרונה, הגבירו הפלשתינים וארגוני זכויות האדם את הביקורת נגד ישראל בזירה הבינלאומית, והציגו את "הישות הציונית", כמי ש"מונעת כניסתו של ציוד הומאניטארי חיוני לשטחים". כהרגלם, הם לא חסכו במילים: הם הירבו להופיע בתקשורת הזרה, לשגר מסרים דרך עיתונים, להפיץ תמונות, ולהתראיין לכל המציע מיקרופון זמין. הפעם הם מאשימים את ישראל גם בכך שאין תכריכים או מלט לקברים. לדבריהם, בשל הסגרים, אף לא נותר להם דלק, גז או חשמל.
קיבלנו מתנה, זרקנו אותה
והנה, באים עתה ארגוני הטרור ונותנים לנו "מתנה הסברתית" עם חשיפת 'משאיות החבלה': הוכחה מנצחת שתצדיק את המדיניות הישראלית במעברי הגבול, תוך שנוכיח כיצד עושים ארגוני הטרור שימוש ציני בהקלות שמעניקה ישראל לתושבי השטחים.
במקום לנצל את ה'מומנטום', נראה שאנו עושים הכל כדי לפספסו. דובר צה"ל ומשרד החוץ, בחרו שלא למנף את האירוע. לשם הדיוק: הם כנראה בחרו שלא להתייחס אליו בכלל. בעוד שנפלה לידיהם הזדמנות כפרי בשל, מנועי ההסברה נדומו, ובאתריהם הרשמיים לא ראינו ולו הודעה לקונית אחת. דובר צה"ל לא הקדיש לעניין ולו מילה, כך גם נהגו עמיתיהם ממשרד החוץ.
העובדה שמערכת ההסברה הישראלית אינה עושה שימוש אסטרטגי באינטרנט כנשק מלחמה - כבר ידועה לכל. אלא שעכשיו, ההפקרות מגיעה לשיא חדש. במקום ליזום ראיונות לתקשורת הבינלאומית, ולהציג בקצרה סקירה תקופתית המתעדת אירועים דומים של ניצול מעבר הומאניטארי לצרכי טרור - אנחנו מעדיפים לשתוק. במקום להראות לעולם כי מדובר בשגרת הטרור, אנו בוחרים להתעלם. במקום לעשות שימוש בבמה האינטרנטית שברשותנו, אנו בוחרים שלא להסביר מהם השיקולים שעומדים בפני מערכת הביטחון הישראלית בבואה להורות על הסגר.
לא הפעם הראשונה
המחדל האחרון לא היה מוגדר בבחינת כישלון תפקודי, אלמלא היה מצטרף לשורה ארוכה של מחדלים הסברתיים בולטים, המשקפים מציאות של אי שליטה בנתונים, ומחסור ניכר ביוזמות תקשורתיות לניצול הזדמנויות הסברתיות.
כך לדוגמה, ביום ראשון, ה-09.09.2007, עצרו כוחות צה"ל נער פלשתיני שהגיע למחסום בית-איבא, צפונית מערבית לשכם. על גופו של הנער אותרו שלושה מטעני צינור, שאמורים היו להגיע לידיו של מחבל מתאבד, אשר תכנן לפוצץ עצמו בעיר תל אביב, כיממה לאחר מכן. האירוע הביטחוני החמור חזר וחשף את מנגנון הגיוס המשומן שמובילים ארגוני המחבלים, אשר יודעים לנצל באופן ציני נערים וילדים פלשתינים, כחלק ממערך הטרור שהם מנהלים נגד מדינת ישראל.
מבחינתה של מערכת ההסברה הישראלית, השימוש הציני שעושים ארגוני הטרור בילדים הצעירים, הוא בבחינת נקודת עוצמה תקשורתית. יש בכך בכדי להציג את הפלשתינים במלוא כיעורם, ולשווקם כמי שמפרים ערכי יסוד בסיסיים, כמי שפוגעים בחיי הילדים, כמי שיוצאים נגד כל עקרון אנושי. הפעם אין זו שאלה של קווי גבולות וטריטוריה, של מאבק לאומי או התנגדות עצמאית. עניין לנו ביסוד האדם, בערכים גלובליים, בילדים, בנערים.
ומה עשתה ההסברה הישראלית כדי ל'הסביר' את הנושא כלפי חוץ? במקרה דנן, לא רק שצה"ל נמנע ליזום מהלך הסברתי כדי לנצל את נקודת העוצמה התקשורתית שניתנה לישראל, אלא שגם לאחר פנייתנו בבקשה לקבל נתונים מסכמים אודות השימוש שעשו ארגוני הטרור בילדים הפלשתינים בשנים האחרונות - טענו בצה"ל כי אין הנתונים בידיהם. למעשה, גם לאחר ימים ארוכים של המתנה, ולאחר שהגורמים הרשמיים ביקשו "כמה ימי התארגנות", גם אז לא ראינו דבר. ומה נעשה בפועל כדי לממש את היתרון התקשורתי? לא דבר ולא חצי דבר.
הפלשתינים רושמים ניצחון
בזירת העימות האינטרנטי, רושמים הפלשתינים ניצחון מכריע על ישראל בזכות ניהול מערכה לטווח ארוך, המבוססת על בניית מאגרי מידע חופשיים לציבור ובהם מתועד הסכסוך מזווית המבט שלהם. היריב הפלשתיני רואה באינטרנט זירת מאבק הסברתית נוחה, כזו המאפשרת יותר מכל אמצעי תקשורת אחר, לכתוב ולשכתב את ההיסטוריה; להשפיע על עיצוב תפיסת המציאות.
ואצלנו? החידלון הישראלי חוזר על עצמו פעם אחר פעם. אותן תקלות, אותן בעיות. התעלמות מכלי הסברתי חשוב, התעלמות מהזדמנויות מצוינות לגריפת נקודות זכות. והבעיה נמצאת במחלקות ההסברה. לאור התנהלותם, נראה אפוא כי הם אינם מבינים את תפקידם כראוי. מר בניהו, גברת ליבני, אנא מכם: האיצו בהם, הגבירו את הפיקוח. עליכם לבחון את המציאות, ולהסיק מסקנות.
ההסברה היא חגורת ההגנה שנותנת לגיטימציה לפעולות צה"ל ולמדיניות הישראלית. הפקרת ההסברה היא הפקרה אסטרטגית. כישלון ההסברה, הוא כישלון לטווח הארוך. אם האחראים לניהול המערכה ההסברתית אינם יכולים למנוע את הנזק, כי אז עליכם, כקברניטים, לעשות מעשה ולשנות את המנגנון.
הדילמה הישראלית בפתיחת המעברים אינה טריוויאלית. היא מלווה במטעני מדיניות מורכבים, היא קשורה בגורם האנושי, מכבידה על ישראל מבחוץ, ומקשה על הפלשתינים מבפנים. אולי יותר מכל, הוא קשורה בטבורה לרצון להגן על אזרחי מדינת ישראל. לדאוג לביטחונם. בהתבסס על כך, אני חוזר ושואל: מר בניהו, גברת ליבני, מדוע לא ניצלתם את ההזדמנות ההסברתית שניתנה לכם? מדוע אינכם מורים לאחראים על ההסברה - לבצע כראוי את עבודתם?
האירוע האחרון מחזיר אותנו, שוב, לשאלה המוכרת: מי הגורם שאמור לנצח על כל מערכות ההסברה בישראל? מי אמור לנווט ולקבוע מדיניות הסברתית ברורה? היכן הוא גוף ההסברה הלאומי שהבטיחו לנו ממשרד ראש הממשלה? ולסיום: מדוע לא מיישמים את המלצות דוח מבקר המדינה הקורא להקמת מערך הסברה כולל, כבר משנת 2002. חברים יקרים, לתשומת לבכם.
והערה לסיום:
בעקבות הדברים שהוצגו לעיל, פנה משרד החוץ בתגובה, וטען כי אתרם באנגלית אכן התייחס לאירוע המוזכר במאמר. במשרד החוץ הפנו אותנו לאתרם, והדגישו כי "אף פרסמו תמונות" המתעדות את לכידת "משאית הטרור". מבדיקה שערכנו, עולה כי האירוע אליו התייחסו במשרד החוץ בתגובתם ? נוגע למקרה דומה, אלא שהוא התרחש בחודש דצמבר 2007. נחזור ונדגיש: ההסברה הישראלית התעלמה כמעט לחלוטין מהאירוע האחרון, מה שמוכיח את הצורך ברענון המערכות כולן.
מקור המאמר: www.Articles.co.il - מאמרים לשימוש חופשי
כלים שימושיים למאמר: פרסם את המאמר
 הדפס את המאמר
 שלח לחבר
 קישור ישיר למאמר
 פניה לכותב המאמר
 דווח מאמר בעייתי
|
