פעם היה חסיד ושמו זושא. כאשר היה זקן ושבע ימים ונטה למות, ישב לצד מיטת חוליו הרב הגדול של העיר. לפתע, ללא כל סימן מוקדם התחיל ר` זושא לבכות בכי גדול עד מאוד.
שאל אותו הרב ברכות: מדוע אתה כה בוכה ר` זושא?
ענה זושא - כי עוד מעט אעלה לשמיים ואז ישאלו אותי; מדוע לא היית גדול כמו אברהם אבינו? מדוע לא היית צדיק כיוסף? מדוע לא היית ענק כמשה רבנו? ואני - מה אענה להם?
צחק הרבי צחוק גדול שהתגלגל בכל חלל החדר, ואמר בניחותא: ר` זושא יקר שלי, שם לא ישאלו אותך את השאלות האלה אלא ישאלו אותך שאלה אחרת:
מדוע לא היית ר` זושא?
ואל תחשוב לרגע שזו שאלה קלה. כי למעשה מה שמסתתר מאחוריה הוא עניין החובה שלנו בעולם הזה להיות מי שאנחנו במסגרת האישיות שלנו, תוך כדי היענות מסוימת לתנאי הסביבה. ועד כמה יש להיענות לסביבה, זו באמת אולי השאלה הכי קשה.
אבל, המשיך הרבי, אכן צריך להיות טובים ומועילים בעולם הקשה הזה על פי היכולות שלנו ועל פי התכונות שלנו. ואל לנו לנסות להיות דומים למישהו אחר שכל תכונותיו וכל יכולותיו שונות משלנו. והפסיכולוגים יקראו לתכונה זו אותנטיות! (עד כאן העיבוד למעשיה החסידית)
ובנקודה זו אני שואל במלוא הרצינות - כמה אנשים אותנטיים יושבים כיום ברשויות המקומיות? כמה כאלה חובשים את ספסלי הכנסת? כמה מהם נמנים עם שרי ממשלת ישראל?
מה אני אגיד לכם ידידיי - נראה לי שהאותנטיות במדינת ישראל כבר לפני עשרות שנים יצאה כמעט לחלוטין מהאופנה ואולי אף פשטה לחלוטין את הרגל. מכל מקום, עתה הממסד פשוט פושט את עור אזרחיו עד שחלק לא מבוטל מאיתנו כבר הגיע למצב שהוא פושט ידו באין לחם לאכול ובגד ללבוש.
ופתאום, תוקפים אותי געגועים עזים לאחרון דור הנפילים, הלא הוא פרופסור ישעיהו ליבוביץ זצ"ל - אותו גאון וגדול בכל כך הרבה מובנים. אני לצערי מעולם לא פגשתיו, גם משנתו רחוקה מאוד מלהיות שגורה על פי. וייתכן אפילו שאני הקטון, לא הייתי מבין את אשר הגה ואולי אף אם הייתי מבין לא הייתי מאמץ חלקים נכבדים מתורתו. איני יודע וקטונתי.
אך יודע אני שהיה מאמין גדול ועשוי ללא חת. ולפחות בעיניי, אישיותו הזכה והאותנטית, הלכה ועדיין הולכת, מקצה העולם ועד סופו. ת.נ.צ.ב.ה.
אך בנקודה זו המשיקה לשאלת הקיום, אני שואל את עצמי: מה גורם לי לנסות בכל פעם מחדש להיות אני עצמי ואף לשחות נגד הזרם החברתי השורר (אותנטיות)? האם ייתכן שנטייה זו באה לעולם והתפרנסה בכבוד דווקא מחוסר היציבות כלשהו בתחושת הזהות העצמית שבי? או ההיפך - מכך שזהותי העצמית מאוד דומיננטית מובהקת ומובחנת ?
לאלוהי הפסיכולוגיה הפתרונים, ואולי רק לאלוהים לבדו...
יליד 1956 * קלינית - חולה במאניה-דפרסיה * נשאתי כ-400 הרצאות * מנחה קבוצות בעמותת אנוש * פרסמתי שתי אוטוביוגרפיות
עוד אודותיי: http://www.tapuz.co.il/blog/userBlog.asp?FolderName=ZVIELROFE
מקור המאמר: www.Articles.co.il - מאמרים לשימוש חופשי
כלים שימושיים למאמר: פרסם את המאמר
 הדפס את המאמר
 שלח לחבר
 קישור ישיר למאמר
 פניה לכותב המאמר
 דווח מאמר בעייתי
|
