במאי: רוברט שוונטקה
שחקנים: ג'ודי פוסטר, מרלין לוסטון, פיטר סרסגארד, שון בין, אריקה כריסטנסן, גרטה סקאקי, קייט ביהן, אסף כהן
שנת הפקה: 2005
תקציר הסרט:
קייל פראט (ג'ודי פוסטר), מהנדסת מטוסים, שעבדה בחברה בברלין ושכלה את בעלה בתאונה, עולה על מטוס עם בתה בת השש (מרלין לוסטון) כדי להעביר את ארון הקבורה של בעלה לניו-יורק. לאחר שמתחילה הטיסה, היא נרדמת לזמן קצר וכשהיא מתעוררת, היא מגלה שילדתה לא לידה. חיפוש מהיר לאורכו של המטוס לא מעלה כלום והיא מתחילה לדאוג, שילדתה נעלמה ושמשהו רע קרה לה. היא מזעיקה לעזרה את צוות המטוס, אבל ככל שהדקות חולפות, מסתבר שכל הסימנים מראים, שהיא עלתה לבדה למטוס ואף אחד לא ראה את ילדתה עולה איתה. הצוות והנוסעים מתחילים לחשוד, שמדובר באישה מעורערת בנפשה, אבל היא נחושה בדעתה למצוא את בתה, גם אם כל הסביבה לא מאמינה לה.
ביקורת סרט:
הסרט כולו נע סביב תעלומה אחת מרכזית של היעלמות הבת, תעלומה עם שני פתרונות אפשריים: האם היא באמת איבדה את בתה או שמדובר בתעתוע מוחה של אשה שעברה טרגדיה קשה? האם משהו מוזר קרה לבתה או שהיא רק רוצה להאמין שהיא הייתה שם איתה? אם אכן בתה הייתה שם, כיצד אף אחד לא זוכר אותה?. הבחירות התסריטאיות והמבנה המוקפד של הסרט, גורמים לנו לרוץ הלוך ושוב בין האופציות ומחזיקים את המתח כמעט לכל אורכו, עד שנפתרת התעלומה. השאלה המתבקשת ביותר, שעולה כבר בהתחלה, היא לאן יכולה ילדה קטנה להיעלם, במטוס שנמצא באוויר והוא מרחב סגור? היכן היא כבר יכולה להיות, אם היא באמת עלתה על המטוס?. המרחב האינטימי של המטוס, מתגלה לאורכו של הסרט, כהרבה יותר סבוך משחשבנו, מה שמוסיף לעניין של הסרט. גיבורת הסרט היא מהנדסת מטוסים והיא מכירה כל פינה במבנה של המטוס. ידע זה מחזק את בטחונה, שבתה יכולה להתחבא במקום כלשהו. הידע של הגיבורה על מבנה המטוס הוא גם הדלק העיקרי, שמניע את העלילה ומאפשר לסיפור להיות מורכב, למרות שבסך הכל מדובר בחיפוש פשוט בחלל סגור.
מאז אסון התאומים יצאו מספר מותחנים, אשר מנצלים את הפחד האמריקאי, מכל הקשור לטיסה. אין ספק שהסרט הזה מצליח לנצל בצורה מוצלחת את העצבים הגלויים של האמריקאים כלפי טיסה וכלפי ערבים ויש מספר קטעים בסרט, שמתייחסים לכך ישירות. הסרט הזה הגיע לאקרנים כחודש לאחר סרטו של ווס קרייבן, "טיסת לילה", שגם הוא ניצל את הפחד האמריקאי מטיסה ומאיום טרור וגם הוא כלל מתח אינטימי מאוד שניצל לטובתו את מבנהו הסגור והקלסטרופובי של המטוס. אבל בעוד ב"טיסת לילה", הסרט שינה כיוון לקראת סופו, יצא ממרחב המטוס והפך לסוג של סרט אימה סוג ז', הסרט "הטיסה" שומר על הסגנון שלו לכל אורכו ומשתנה רק לאחר פתרון התעלומה לסוג אחר של מתח המשולב באימה רגועה יותר, הגיונית יותר והרבה פחות נלעגת. הקפדה זו היא שהופכת את הסרט הזה להרבה יותר מעניין ומוצלח מ"טיסת לילה".
אם ישנה השוואה מתבקשת בין שני סרטים, מדובר דווקא בהשוואה לסרט "הנשכחים", בכיכובה של ג'וליאן מור. גם שם, היה מדובר באם שהתעקשה לחפש את בנה, כאשר כל הסביבה טענה שהוא לא קיים ושהיא רק המציאה את קיומו. הסרט "הנשכחים" סבל בעיקר מפתרון הזוי במיוחד לתעלומה שהרס במקצת את המתח שיצרו לאורכו. "הטיסה" עולה עליו באיכותו ולו בגלל העובדה שהוא מצליח להיות הגיוני בהרבה. במסגרת ההשוואות לסרטים אחרים, רבים משווים את הסרט גם לסרטו של היצ'קוק, "הגברת נעלמת", בו נעלמה זקנה במהלך נסיעת רכבת.
נכון שכמו בהרבה סרטי מתח, יש קטעים קצת מופרכים, דברים שלא מסתדרים עד הסוף או כאלו שמסתדרים יותר מדי בקלות, אבל עדיין הסרט הזה הכניס כמה הסברים לתסריט, שדווקא הפכו אותו לאחד הסרטים היותר מהודקים תסריטאית, מבין המותחנים של השנים האחרונות. גם כאן הידע של הגיבורה על המטוס משחק תפקיד חשוב ומכניס היגיון בסיסי לחלק מהדברים שקורים, גם אם כאמור לפעמים בונים על כך שהצופים לא יעבדו דברים במוחם עד הסוף ויקבלו אותם כפי שהם קרו.
מעל הכל, הסרט הזה נשען על כשרון המשחק המדהים של ג'ודי פוסטר. צילומי תקריב על הפנים, הם כלי מאוד נפוץ וחשוב במתוחנים וג'ודי פוסטר יודעת להעביר בעזרת פניה ובעזרת עינייה הכחולות המדהימות את כל מגוון הרגשות, את הנחישות, הדאגה, הפחד, הכעס והמתח ולשכנע את הצופים להזדהות עם תחושותיה. ג'ודי פוסטר היא ללא צל של ספק אחת השחקניות הטובות ביותר בקולנוע ויש לה ניסיון רב במותחני אימה כדוגמת "שתיקת הכבשים" ו"החדר" שבו היא נקלעה בחדר לחץ מאובטח ולקסטרופובי יחד עם בתה ושגם הוא מזכיר בסגנונו מאוד את הסרט "הטיסה". גם בסרט הזה, היא עושה עבודה נפלאה ומצליחה להוציא כל כך הרבה מהעלילה הפשוטה יחסית. הרבה הודות לתצוגת המשחק שלה, הסרט הזה מתעלה מעל לסיפור המוכר שבמרכזו. סביר להניח, שאם היה מדובר בסרט יותר רציני, היא יכלה לזכות במועמדות לאוסקר ולמען האמת אני לא אתפלא אם זה יקרה.
לסיכום, אמנם הסיפור הוא אינו מקורי במיוחד, דבר שניתן להבין גם מההשוואות לסרטים אחרים שהזכרתי, אבל הסרט הזה מצליח ברמת הביצוע והוא מותח ומרתק לכל אורכו. כמו שהזכרתי, יש רמה כלשהי של חוסר הגיון או דברים שמצפים שנקבל יותר מדי בקלות, אבל זוהי תופעה נפוצה ברוב המותחנים ואם כבר, הסרט הזה הוא בין היותר הגיונים שבהם, בעיקר הודות למשחק נפלא של ג'ודי פוסטר ושאר השחקנים ובחירות תסריטאיות טובות שתומכות במה שקורה. הסרט מספק לצופים משחק מוחות מבריק לכל אורכו, למרות שלא מדובר בסרט עמוק במיוחד והעלילה עוסקת בסה"כ בתעלומה שצריכה להיפתר. הדרך לפתרון היא חוזקתו האמיתית של הסרט ואפשר להשוותה לנסיעה ברכבת הרים גבוהה ומהירה, כזו שמספקת מתח מרוכז ללא הפסקה. מי שיבוא עם ציפיות למקוריות גדולה או לעומק עלילתי, עלול להתאכזב, אבל מי שיעלה על רכבת ההרים של הסרט, בשביל הנאה צרופה ומתח בריא, יקבל בדיוק את זה. הסרט הזה מועמד מבחינתי להיות המותחן של השנה. אז למה אתם מחכים? תטוסו לראותו !
ציון: 8.5 מתוך 10
טמיר הוא מבקר קולנוע וטלוויזיה ובעל האתר "מיומנו של פסיכופט מתורבת".
את שאר הגיגיו בנושא קולנוע וטלוויזיה תוכלו לקרוא באתרו בכתובת http://www.psychojr.com
מקור המאמר: www.Articles.co.il - מאמרים לשימוש חופשי
כלים שימושיים למאמר: פרסם את המאמר
 הדפס את המאמר
 שלח לחבר
 קישור ישיר למאמר
 פניה לכותב המאמר
 דווח מאמר בעייתי
|
