בימים הקרובים אנו עתידים לקרוא את דו"ח וינוגרד הסופי.
הסערה הציבורית בימים אלו כבר מתרחשת כאשר גורמים שונים הן מצד הלוחמים והקצינים במערכה הלבנונית ה-2 והן מצד הדרג הפוליטי קוראים לרה"מ לקחת אחריות אישית על מחדלי המלחמה.
דו"ח וינוגרד המקדמי שפורסם כבר לפני חצי שנה קבע מפורשות כי" לרה"מ מר אהוד אולמרט,למר עמיר פרץ שר הביטחון ולרמטכ"ל היוצא דן חלוץ היתה תרומה אישית מכרעת לליקויים ולכשלים כמו גם להשגים שנמצאו במלחמת לבנון ה-2".( שם,ע"מ 113)
בהמשך ובאופן חריף יותר מציין הדו"ח כי "רה"מ כשל בתפקידו כמנהיג הצריך להוביל את עמו לפעולה צבאית יזומה מתוך שיקול דעת ואחריות". (שם,ע"מ 131)
למרות כל הנ"ל ונקודות רבות ונוספות המצביעות על תרומתו האישית המכרעת לכשלי המלחמה בחר רה"מ להיות היחיד שלא לוקח אחריות אישית בעוד שהרמטכ"ל ושר הביטחון כל אחד מסיבותיו השונות אך עם תוצאה זהה-בחרו באופציית ההתפטרות.
נושא לקיחת האחריות המוסרית מצד אנשי ציבור, הינו נושא שההתמודדות איתו ארוכת שנים., הבעייתיות בנושא לקיחת אחריות נובעת ממה שהחוקר תומפסוןTompson1980) ) הגדיר"כי העובדה שנושאי מישרות רבים ושונים תורמים באופנים רבים ושונים להחלטות ולמדיניות במדינה המודרנית ,מקשה מאוד להטיל אחריות מוסרית (Moral responsibility ) על כל נושא מישרה.
שלושה מודלים אקדמיים ניסו להגדיר את נושא הנשיאה באחריות. המודל הראשון הוא של הסוציולוג וובר שהגדיר אחריות לפי מודל האחריות המדרגית. על פי מודל זה האחריות מוטלת על האדם הנמצא ב פסגת שרשרת הסמכות. המודל בעייתי משום שהוא מסיר אחריות לכל "מי שרק מילאו פקודות" אך יחד עם זאת שם דגש בראש הפירמידה כאחראי על כשלים הקורים תחתיו. הבעיה במודל זה (שעליה הצביע גם תומפסון)שבמציאות היום יומית של פוליטיקה בכלל ולעניינו הפוליטיקה הישראלית, המודל פשוט לא תופס. היות ומנהיגים פוליטים ואנשי צבא בכירים מתחככים אחד בשני וידוע שלעיתים שלדרג המבצעי יש השפעה מכרעת על העומדים בראש הפרמידה ( בייחוד שהדרג הפוליטי הינו אזרחי),כיצד ניתן להחיל אחריות רק על הדרג הפוליטי?.
יתרה מזו-הדרג הפוליטי מודע לנושא זה והופך אותו ככלי לטובתו באופן של "לקיחת אחריות" כריטואל."אני מקבל על עצמי אחריות מלאה" כריטואל של אומץ ולקיחת אחריות,באופן שאולי ירגיע וישתיק את הציבור-"יש מי שאחראי" אבל זה לא מוביל בהכרח להתפטרות. בעל התפקיד- מודה באחריותו רק כטקס המפגין אומץ פוליטי אך לא כמסקנה אישית מחייבת. למה משול הדבר-רה"מ אולמרט אחראי לתוצאות המלחמה ולליקויים אך "אחראי גם לתקן"(הרי לא ניתן לצפות ממנו שיבין כל מהלך צבאי.. זה אחריות הרמטכ"ל..)
המודל השני של אחריות הינו מודל האחריות הקולקטיבית-במודל זה תוצאות פוליטיות ולעניינו תוצאות המלחמה הן תוצר פעולותיהם של אנשים רבים ושונים. אי אפשר לבודד את התרומה האינדוידואלית של כל אדם ולכן לא ניתן להאשים אדם יחיד ולהטיל עליו את האחריות. לעניין המלחמה-האחריות על פי מודל זה מוטלת הן על בוגי יעלון הרמטכ"ל הקודם,הן על שאול מופז שר הביטחון לשעבר,על רה"מ לשעבר אריאל שרון ולכל מי שהיה שותף ישיר או עקיף לקונספציה של מדיניות "ההכלה"(שם,עמוד 44) .תוצאות מדיניות "ההכלה" היו תגובות מדודות מאוד להתגרויות מסוכנות של החיזבאללה כולל ידע מצטבר על התעצמותו במערך רקטות משמעותי. ברור לגמרי שאם פועלים על פי מודל זה הרי רה"מ אולמרט אינו אשם יותר מקודמיו משום שהיה רה"מ חדש , שקיבל מצב לקוי ביותר מקודמיו ביחס לחזית הצפונית .
הן המודל המדרגי והן המודל הקולקטיבי מסלפים את מודל האחריות ותוצאותיהם היא שמנהיגים פוליטים יכולים לחמוק מאחריות לכשלונם.
ועל כן בא המודל השלישי והוא-מודל האחריות האישית עליו מתבססת ועדת וינוגרד המטיל אחריות אישית ישירה והוא המודל עליו ממליצים משפטנים ואנשי אקדמיה. על פי מודל האחריות האישית קיימים שני קריטריונים להטלת אחריות-1. קריטריון הסיבתיות-תוצאה נתונה לא היתה מתרחשת אלמלא מעשה או הימנעות של אדם מסויים. הקריטריון הזה אינו מספיק כשלעצמו ולכן מצטרף אליו 2.קריטריון האחריות מבחירה -הקובע כי אדם יהיה אחראי למעשה כל עוד היה יכול לפעול אחרת.
במקרה של מלחמת לבנון השנייה דומה כי שני הקריטריונים תקפים וקיימים במקרה של רה"מ.
שחרור החטופים מלבנון על בסיסו לכאורה החליט רה"מ לצאת למערכה היתה1. החלטה שהביאה לפתיחת המערכה2. היתה רק אחת הדרכים האפשריות לשחרור החטופים ורה"מ היה יכול בהחלט לחשוב על אופציות נוספות כמו:1. חטיפת מנהיגים בכירים ביותר מהחזבאללה.2. נטרול ממוקד של מנהיג הארגון3. פעולה מוגבלת ? הסתפקות בהריסת רובע דוחא בלבנון מהאויר ויצירת לחץ פנים לבנוני אדיר שיכריח את נאסרללה למהלך של דיון מעמדת חולשה בנושא השבויים.
לא בטוח שאחת מהחלופות האלו אכן היתה מוצלחת יותר וייתכן שכן,מה שברור שהן היו ולאור מוכנותו הלקוייה של הצבא ושל העורף בצפון הן היו צריכות לקבל משקל נוסף בהחלטה הסופית.
לדעת כותב מאמר זה מלחמת לבנון לא היתה ברמה העקרונית מלחמה בלתי מוסרית-נהפוך הוא-זו היתה מלחמה מוסרית מעין כמוה נגד אויב רצחני,ציני ומונפוליטבי. יחד עם זאת האופציה של יציאה למערכה במצב צהל"י של אי מוכנות,עורף חשוף ולא מוגן-מטילות צל כבד על שיקול דעתו של רה"מ מבחינת" הדרך לגינהום רצופה כוונות טובות". התורה מצווה לנו "כי בתחבולות תעשה לך מלחמה" ודומה כי רה"מ לא רק שלא תיכנן הוא גם לא תיחבל את המלחמה אלא יותר הגיב אמציונלית לאירוע שחמור ככל שיהיה לא יכול לגרור תגובה הלקוחה מסרטי מערבונים .
נקודה נוספת:מדינת ישראל חיה" בשכונה אלימה",אך אין זה אומר שהנורמות המוסריות של מנהיגים יכולים להיגזר בדומה לכללי השכונה.
המושג של אחריות אישית נלקח מחברות אתיות, דמוקרטיות ונאורות ולא מארגוני טרור כמו החיזבאללה או ממשלה תומכת ויוזמת טרור כמו ממשל החמאס בעזה. אם ברצוננו לא למצוא את עצמנו יותר ויותר דומים להם,מצופה כי רה"מ אולמרט יפנה את הזירה הפוליטית דרך לקיחת אחריות אישית על כשלי הממשלה. דבר זה לא ישחק לידי אויבנו גם אם הם יעשו וכבר עושים מוניפלציה על הנושא כאילו זה לכאורה הודאה בכישלון. נהפוך הוא,דבר זה יתקן ויציב נורמות של אחריות אישית במסגרתן יציאה למלחמה כהחלטת מנהיגות היא דבר המהווה את אחת האופציות ואם אופציה זו נבחרת - מתכננים אותה , נערכים אליה הן ברמת הצבא והן ברמת העורף וזאת על מנת לקבל תוצאות טובות יותר במחירים נמוכים יותר של חיי אדם.
מנחה באוניברסיטה
הפתוחה ומרצה במרכז ללימודים אקדמים- אור יהודה. כמו כן
דוקטורנט בנושא אתיקה בניהול באוניברסיטת בן גוריון.
מקור המאמר: www.Articles.co.il - מאמרים לשימוש חופשי
כלים שימושיים למאמר: פרסם את המאמר
 הדפס את המאמר
 שלח לחבר
 קישור ישיר למאמר
 פניה לכותב המאמר
 דווח מאמר בעייתי
|
