במצג הראווה של עונת החיזור האביבי, עף הזכר היישר למעלה מעל צמרות העצים, חג מסביב תוך שירה, ואז צולל כלפי מטה, כשזנבו זוהר מאחוריו, כשובל של כוכב שביט. לנקבות, בניגוד לזכרים, ראש בצבע חום-אפור והן חסרות נוצות צבעוניות, למעט כתם אדום בגחונן. כדרכם של שוכני יער רבים, נוצותיו של הקצאל זוהרות בברק מתכתי. משהו מהקסם הזה פג כשהנוצות נתלשות ממנו. הצבעים נותרו, אך הברק איננו עוד. בפוחלצים שבמוזיאון, הצבעים הופכים לעלובים ממש.
נוצות הקצל, הידוע גם בשם קורוקו, עיטרו את כיסויי הראש של שליטי האצטקים והמאיה כסמל של עושר, מעמד חברתי ושפע חקלאי. הנוצות הוענקו והתקבלו כמנחה יקרת ערך ברחבי ממלכותיהם. הן נתלשו מציפורים לכודות, ששוחררו לאחר מכן כדי שיצמיחו נוצות חדשות במקומן. העונש על הריגת קצל היה מוות. אפילו קצאלקואטל (Quetzalcoatl), אל הנחש המנוצה, או, בפשטות, "נחש הנוצות", האל שהעניק תבואה לאנושות, עטה את נוצותיו של הקצל. לפיכך, זו איננה רק ציפור יפהפייה אלא דמות נעלה במסורת של אמריקה התיכונה הקדומה, דבר שעשוי לתרום לשימורה. לא לחינם בחרה גואטמלה בקצאל לסמלה ומשום כך נקרא גם המטבע שלה על שמו. גם לילידים, אנשים קשיי יום, ששמירת טבע זרה להם, השם "קצאל" מעורר יראת כבוד.
בית הגידול העיקרי של הקצל הוא היערות הערפיליים (Cloud Forest) של אמריקה התיכונה. הקצאלים חיים באזורים הרריים ומיוערים, בגובה של 1,500-2000 מ' מעל פני הים, בגואטמלה, בקוסטה ריקה, בניקאראגואה ובהונדורס. גווטאמלה. אני יכול להעיד שצפייה בקצאל, גם אם מרחוק, הינה חזיון מרגש.
מזונו של הקצל הבוגר מורכב ברובו מפירות קטנים של אבוקדו הבר (Aaguacatillo). הקצאלים נושאים את פרי האבוקדו למרחק לא קטן מהעץ. מכיוון שהקצאלים הם הפרוגיבורים (אוכלי פירות = frugivorous), המסוגלים לאכול את האבוקדו, סוברים החוקרים כי האבוקדו זקוק לקצאל לצורך הפצתו. הקצאל ניזון גם מעץ ה-Guaramo.
עונת הרבייה של הקצאלים, נמשכת ממרץ ועד יוני או יולי. היות ומקור הקצל חלש, הוא בוחר בדרך כלל בגזעי עצים מתים, וממקם את קינו, שבו מקום להורה אחד בלבד, בגובה של 3-20 מ' מעל פני האדמה. בדרך כלל הם בוחרים להגדיל חורים שנעשו על ידי נקרים, אם כי הם מסוגלים ליצור את החורים הדרושים גם לבדם. הנקבה מטילה שתי ביצים כחלחלות ושני ההורים דוגרים עליהם, לאורך 18-19 יום, עד לבקיעה. בני הזוג מתחלפים ביניהם גם בהאכלת הצעירים. הגוזלים ניזונים גם בחרקים, בלטאות ובצפרדעים. 80% מן הגוזלים מתים לפני גיל הפריחה מתקיפת טורפים או מחשיפה למי גשמים קרים המחלחלים לתוך הקן. מאלה השורדים עד לעזיבת הקן, פחות מ?20% מגיעים לבגרות.
אוכלוסיית הקצל מצויה בסכנת הכחדה בכל אזור תפוצתו באמריקה התיכונה. האיום על הישרדותו החל כבר במאה ה?19, כאשר פוחלצי קצאלים יוצאו למעריצים באירופה. האויב הגדול של הקצאל איננו הציידים אלא היערנים. כך למשל, בשמורה שמצפון לסנטיאגו אטיטלן, שלחוף האגם הכחול הנפלא. בעבר נקל היה לצאת לשם ולחזות בציפורים. כיום, הרכיבה נותרה קלה יחסית, אך הצפייה כמעט בלתי אפשרית. כיום נלחמים שומרי הסביבה להציל את בית גידולו של הקצל, המצטמצם בקצב מהיר, בגלל כריתת יערות ועיבוד שטחי קרקע לחקלאות ולמרעה.
אחת השמורות הגדולות היא השמורה הביוספרית Sierra de las Minas)), בגואטמלה, שנוסדה בשנת 1990 ושטחה 2,336,000 דונם. בשמורה טווח גבהים של 15-3000 מטר מעל פני הים, והיא כוללת כ?60% מהיערות הערפיליים שנותרו בגואטמלה. בנוסף לשמורה הנ"ל בגואטמלה, חי הקצל בשמורות Monte Verde ו ? Cerro de la Muerta שבקוסטה ריקה.
בשמורת מונטוורדה הקצאלים ניצפו רק בחודשים ינואר-יולי והיתה תעלומה היכן הם בייתר חודשי השנה. ביולוג בשם George Powell השתמש במשדר זעיר לעקוב אחר הציפורים ומצא כי דפוס הנדידה של הקצל הוא של "הגירת גבהים": הקצאלים עוזבים את יערות העננים עם תום עונת אבוקדו הבר ויורדים לאזור שפלות הפסיפיק לשלושה חודשים (יולי-אוקטובר). אז הם נודדים שוב למדרונות האטלנטיים לחודשים אוקטובר ? דצמבר, טרם שישובו למונטוורדה.
מתברר שאין די בשימור מקסימלי של יערות הערפל. בתום עונת הרבייה, שאותה מבלה הקצל ביער הערפל, הוא יורד לאזורים נמוכים יותר, שבהם מבשילים פירותיו של אבוקדו הבר - מזונו העיקרי מכאן החשיבות הגדולה שבשימור מקומות החיו?ת הנמוכים, בנוסף ליערות הערפל. הרמות בהן מקנן הקצל הן שמורות טבע מוגנות, או אזורים שאינם מתאימים לגידולים חקלאיים ולכריתת עצים. גורמים אלה פוגעים במרחב המחייה של הקצל באזורים הנמוכים יותר.
בשמורה שבגואטמלה נחקרת אוכלוסיית הקצל על ידי חוקרים מקומיים, המציידים חלק מהציפורים במשדרי רדיו מיוחדים, על-מנת לעקוב אחרי מסלול הנדידה שלהן ומקומות המנוחה שהן בוחרות לעצמן, כדי לקבוע סדרי עדיפויות להגנתן. הפעילים למען שימור הטבע באזורי המחיה של הקצל, מתכננים לעבוד בשיתוף פעולה עם בעלי הקרקעות המקומיים כדי להציל את הציפור המלכותית.
פ??דרו? דה א?לוור?דו? היה ספרדי מבוגר למדי, שיבה זרקה בשערו, פניו חרוצי הקמטים הסגירו את השנים הקשות שעבר בא?קסטר?מ?דו?ר?ה, חבל הולדתו הכפרי שבספרד. אקסטרמדורה היה משכנם של העניים והפרימיטיביים שמבין הספרדים. העוני והקיפוח דרבנו אותם כרוח גבית והוליכו אותם לדרך היחידה בה יכלו להצליח ? דרך הים, הגילויים, הכיבושים והזהב. הגיע למכסיקו ? ארץ האצטקים ? במשלחתו של קורט?ס, באף הוא ספרדי הרפתקן וחובב ממון. יחד בזזו את אוצר מוקטסומה, יחד רצחו את הילידים שניסו להגן על אדמתם. לקורטס זה לא הספיק. את החלק הארי של הזהב נאלץ לשלוח לכתר הספרדי, דמי לא ייחרץ, והוא רצה עוד.
פדרו דה אלוורדו יצא בשליחותו של קורטז לגווטאמלה ("ההר הפולט מים בשפת "האינדיאנים"); ארץ הרי הגעש שמדרום. אל אלוורדו נחשב לאכזרי שמבין הספרדים. מספרים שמעשי הזוועה שעשה עוררו חלחלה אפילו בלב האבן של קורטס.
הוא יצא ממכסיקו בראש צבא פרשים ובלבו חלומות על אדמה, נערות נאות וכמובן זהב. הרבה זהב. הוא פילס את דרכו בקניון עמוק, מביט בהרי הגעש המעשנים, אולי חושש, אולי שאנן. נחוש להצליח. להרוג, להשמיד ולאבד, אך להביא את הזהב.
בצאתו מן הקניון הצר, אל המישור רחב הידיים של טו?טו?ניקפ??ן ראה צבא של ילידים נערך לקראתו. היו אלו בני הקיצ'ה, אחד העמים החשובים שהרכיבו את הפסיפס האתני של תרבות המאיה. הספרדים היו מצוידים ברובים ובמגני פלדה וה"אינדיאנים" בחניתות ומגני עץ אך נחושים בדעתם להדוף את הפולש. נשמעו קריאות קרב, הונפו גרזני אבן, ריח אבק שריפה עלה באוויר. לא היה זה "טיול קרב" כפי שסבר אלוורדו בטעות. זו היתה מלחמה לחיים ולמוות. אם יפסידו אלו, ייאלצו לחזור מושפלים לחיי עוני בספרד, אם יפסידו אלה, יאבדו את כל עולמם. אלי האדמה, הרעם והקשת בענן סירבו להתערב. גם ישו, "אל סלבדור" בפי הספרדים, לא אמר את דברו. מספר ההרוגים משני הצדדים הלך וגדל אך השוויון נשמר. לפתע נראה בשמים הקצאל, כיום הציפור הלאומית של גווטאמלה. מושא גאוותם של בני המאיה. פדרו דה אלוורדו הכיר אותו. כתר מוקטסומה שנלקח ממכסיקו לאירופה היה עשוי מנוצותיו הירוקות המרהיבות. הוא הביט בהשתאות בצבעיו העזים ובנוצותיו הארוכות. בני הקיצ?'ה המקומיים, נופפו לעברו בהתלהבות. הקצאל היה הרבה יותר מציפור ומסמל הוא היה ה"נאוול" ? הנפש החיצונית הקולקטיבית של המאיה. לכל אדם בעולם המאיה היתה חיית טאבו משלו, יונק, זוחל או עוף, שסימן את הנפש החיצונית הפרטית שלו. המאיה היה הנפש של כולם. פדרו לא ידע זאת, אך חושי הצייד שלו אמרו לו שהקצאל הינו בן ברית של הקיצ'ה ומשום כך אויבו. הוא הרים את רובהו, כיוון בעין מנוסה. ירה ולא יסף, הקצאל צנח מפרפר, יש אומרים היישר על גופו של מנהיג בני הקיצ'ה. באותו הרגע הקרב הוכרע, צבא הקיצ'ה נפוץ לכל רוחו, משאיר אחריו את ההרוגים והפצועים. צבע השחקים הפך לאפור. דומה היה שגם השמים שותפים לדרמה של התבוסה.
מאז, חזהו של הקצאל נותר אדום?.
אתר אינטרנט: www.cct.or.cr
www.cloudforestalive.org
monteverde@cct.or.cr
גלעד (גילי) חסקין, יליד כפר ביל"ו (1957); מוסמך החוג ללימודי ארץ-ישראל באוניברסיטת חיפה ומורה דרך מוסמך; טייל ותיק עם ניסיון תרמילאי ברחבי העולם; מדריך טיולים בחו"ל, בעיקר בארצות אקזוטיות; שימש מספר שנים כמנהל מחלקת ההדרכה ב"החברה הגאוגרפית - נאות הכיכר", ובעל ניסיון רב בהרצאות במכללות, במכונים פרטיים ובקורסים למלווי קבוצות; הגיש פינות ברדיו; כתב וצלם במגזין "מסע אחר" ובמגזינים נוספים. ב-1989 פרסם יחד עם שרון טלמור, את הספר "תורכיה הקלאסית - מדריך קל למטייל".
בשנת 2006 הוציא לאור את הספר "שבוי בקסמה".
אתר: http://www.gilihaskin.com/
מקור המאמר: www.Articles.co.il - מאמרים לשימוש חופשי
כלים שימושיים למאמר: פרסם את המאמר
 הדפס את המאמר
 שלח לחבר
 קישור ישיר למאמר
 פניה לכותב המאמר
 דווח מאמר בעייתי
|
