היא הייתה מרתקת. מעניינת. אישה מופלאה. דיברה עברית רהוטה על אף שנותיה הארוכות בלונדון. מרבית שנותיה היא עבדה. סיפרה על 2 הבנים שלה ותיארה שנתנה להם את הנשמה.
כבר אז ידעתי שיבוא יום ואכתוב עליה.
את לונה פגשתי בהוספיס. כשאבי היה שם. בכל פעם שלקחתי לעצמי הפסקת סיגריה, הייתי יורדת לדשא מתיישבת על הספסל איתי ועם עצמי עד שהכרתי אותה.. היא עישנה המון, סיגריות טיים, סיפרה לי המון על החיים שלה בלונדון, סיפרה על המחול המטורף שנקראו החיים, הקשבתי. הקשבתי לה המון. הקשבתי כמי שמרגישה יש לה מטענים להוציא מהנשמה לפני שיהפכו לחוטי שכחה שקופים שאף אחד לא ידע...
רוב הזמן היא הייתה לבד. לא היו לה כמעט מבקרים, למעט שכנה אחת שגרה בסמוך אליה שנים רבות לפני שעברה לגור מעבר לים. כאב לי עליה. בהוספיס. לבד. היא נהגה לשבח אותנו, כמה אנחנו נחמדים דואגים לאבא. נמצאים ליידו כל הזמן. זה לא ברור מאליו היא נהגה לומר. ילדים לא אוהבים לטפל בהורים שלהם היא אמרה. "אנחנו הופכים מעמסה. נטל. אין לאף אחד עצבים לדאוג להורים"...ואני שתקתי.
מהמקום בו הגעתי לא היה מקום לשאלות. היה לי ברור שאנחנו כילדים, מטפלים באבא שלי עד הסוף. היה לי ברור שנערך לישון ליידו, היה לי ברור שנתמסר אליו טוטלית מבלי לחשוב על העבודה בטח לא נשאיר אותו למות לבד.
יום אחד היא ביקשה לדעת למה אני לא שואלת. "לא שואלת מה חייכתי אליה בחזרה" "על הילדים שלי" את רוצה שאשאל? כן היא השיבה. אוקיי - "הילדים שלך יבואו לבקר"? לא היא השיבה. הילדים שלי עסוקים. קשה להם לעזוב את העבודה ולהגיע מחו"ל לכאן.. הלב שלי רעד ממש. אלוהים, חשבתי לעצמי, האישה הזאת נמצאת במקום הכי איום שאפשר להעלות על הדעת, היא הולכת למות קיבינמט ולהם אין זמן??? לבוא לבקר את אמא ???? שתקתי. מי אני ומהיכן יש לי את הזכות לבקר אותם. היא בכתה. אמרה שהיא מקווה שעוד תספיק לראות אותם לפני שתמסור את נשמתה לבורא.
אבי נפטר. אולם אני המשכתי לבקר את לונה האישה המדהימה שהכרתי בהוספיס.
במשך שבועיים שלמים ביקרתי אותה כל יום בשעות אחה"צ. היא שמחה לראות אותי. הייתי מביאה לה סיגריות טיים. היינו צוחקות והיו לנו שיחות מדהימות על החיים. כל יום הייתה מודה לי שאני מגיעה, סיפרה לי בסוד שהיא מחכה לביקורים שלי כדי שיהיה לה עם מי לשוחח, שיתפה אותי בתחושות ההשלמה שלה את המוות שמחכה לה. סיפרה שהיא מוכנה להגיע למלכות של מעלה והפנים שלה האירו כשהיא אמרה "הייתה לי הזכות להכיר ילדה כמוך לפני שאלך - את מתנת הפרידה שלי מאלוהים"
לעולם לא אשכח את יום ראשון שאחרי שבת. נסעתי לבקר אותה. המיטה הייתה ריקה.
שאלתי כמי שיודעת עמוק בליבה את התשובה "העבירו אותה חדר"?? לא השיבה אחת האחיות, היא נפטרה ביום שישי בלילה...
כבר אז ידעתי שיבוא יום ואכתוב עליה. גם היא במידה מסויימת הייתה עבורי מתנה. מתנת פרידה מהמקום הכי נורא אליו שלח אותי אלוהים..
פלבוטומיסטית (שואבת דם ורידי), אם ל-4, נהגת ג'יפים לא שפוייה.
מאז שאני זוכרת את עצמי אני כותבת. שנים כתבתי למגרה עד שיום אחד המגרה התפוצצה אז עברתי למדיה..
כשאגדל, ואהיה מספיק טובה אכתוב ספר - הבטחה.
ylalush@gmail.com
מקור המאמר: www.Articles.co.il - מאמרים לשימוש חופשי
כלים שימושיים למאמר: פרסם את המאמר
 הדפס את המאמר
 שלח לחבר
 קישור ישיר למאמר
 פניה לכותב המאמר
 דווח מאמר בעייתי
|
