ארה"ב גם הכניסה אז למפרץ הפרסי שתי נושאות מטוסים נוספות, מלוות ב- 15 אוניות מלחמה מסוגים שונים. היה בכך סימן מובהק לנחישות האמריקנית. מאז השתנו כמה וכמה דברים ואיתם מסלול הסיור של הנשיא.
קודם כל חלו שינוים בהתייחסות לאיראן. פרסום דו"ח המודיעין האמריקני לפיו איראן השעתה את התוכנית הגרעינית הצבאית התפרש בעולם הערבי (וגם אצל אלה שלא ששו לעימות עם איראן, כגון האיחוד האירופי ורוסיה) כמבטל את האופציה הצבאית. בנוסף, בהתאם להצהרות דו-משמעיות והדלפות ממקורות אמריקניים ועיראקיים, צמצמה איראן את מעורבותה בעיראק.
השבוע גם אמר שר החוץ העיראקי, הושיאר זיבארי, בראיון ל'שארק אל-אווסט', כי לסוריה ולאיראן יש חלק בשיפור המצב הביטחוני בארצו (מה שעדין לא הוכח). על רקע פרסומים אלה, שנראו כמכוונים, התרופפה החזית של מדינות ערב המכונות מתונות, המהווה את הבסיס למדיניות האמריקנית באזור.
מצרים נענתה לחיזורי איראן והביעה נכונות לבדוק את האפשרות לחידוש היחסים הדיפלומטיים. סעודיה הזמינה את אחמדינג'אד להיות אורחה במסגרת העלייה לרגל למכה ובכך נתנה לו במה להטפת תורתו הן בין מיליוני העולים לרגל והן מול התקשורת הערבית והבינלאומית.
לנשיא בוש תהיה עבודה לא קלה במפרץ. הוא יצטרך לשכנע את בני שיחו כי למרות דו"ח המודיעין, האיום הגרעיני האיראני עדיין קיים, וכי ארה"ב לא שינתה את נחישותה לעמוד מולו. הדו"ח עצמו, שנתקבל כאמור כסימן להרפיה של המדיניות האמריקנית, הוא לאמתו של דבר חמור מאוד. הוא קובע - למעשה בפעם הראשונה - כי לאיראן יש תוכנית צבאית גרעינית וכי אף שהתוכנית הושעתה, יש לאיראן יכולת טכנולוגית לייצר פצצת אטום אם תחליט על כך.
השאלה היא אם בוש מסוגל לשכנע את מנהיגי המפרץ לשמור על חזית מלוכדת מול איראן. הסדקים בחזית כבר קיימים ורק גילוי של מנהיגות ותקיפות יכול להחזיר את המצב לקדמותו, אם בכלל. זו כנראה הסיבה שהובילה את בוש לעמדה תקיפה בעקבות התקרית הימית השבוע. בוש אמר שמדובר בפרובוקציה, הטיל אחריות מלאה על איראן שניסתה להקטין את ממדי התקרית, והזהיר מפני התגרויות נוספות.
אלא שמדינות ערב יודעות היטב שלאיראן יש כיום יד בכל מהלך חשוב המתקיים באזור. גורלו של המשבר בלבנון תלוי בחיזבאללה הנמצא תחת פיקוח הדוק של איראן. גם פעילותם של ארגוני הטרור כגון הג'יהאד האסלאמי ואפילו חמאס תלויה במידה רבה באיראן ובכך יש לה השפעה ישירה על היחסים בין ישראל לפלשתינים ועל המו"מ עם הרש"פ שבוש רוצה כל כך לקדמו.
על רקע זה הנטייה בקרב מדינות ערב היא להעדיף דיאלוג עם איראן ולבדוק אם ניתן "להרגיעה" בהידברות. פירוש הדבר הוצאתה מן הבדידות. רק הבטחה חד משמעית למטרייה אמריקנית יכולה לחפות על החולשה הצבאית של מדינות המפרץ מול איראן ולהחזיר להן את האמון בארה"ב.
זאת ועוד, מבחינתה של ישראל ההתגרענות של איראן היא בעיה דחופה יותר לטיפול מאשר הנושא הפלשתיני. נראה שבעניין זה עמדתה של ארה"ב נשארה עמומה. מהצהרותיו של בוש במהלך הביקור בארץ מסתבר כי אף אם דיבר בתקיפות נגד איראן, האופציה שעל סדר היום היא דיפלומטית.
לדבריו, רק בסיוע של הקהילייה הבינלאומית ניתן להשפיע על איראן כי לא תמשיך בתוכניתה הגרעינית. משמעות הדברים היא שהדו"ח האמריקני אכן ביטל את האופציה הצבאית - לפחות בשלב הנוכחי.
מוסד מחקר עצמאי ללא כוונת רווח, הפעיל משנת 1976 ועוסק בחקר מדיניות ובנושאים מרכזיים העומדים על סדר יומם של מדינת ישראל והעם היהודי.
מקור המאמר: www.Articles.co.il - מאמרים לשימוש חופשי
כלים שימושיים למאמר: פרסם את המאמר
 הדפס את המאמר
 שלח לחבר
 קישור ישיר למאמר
 פניה לכותב המאמר
 דווח מאמר בעייתי
|
