דבי היא אישה בת 53, אחות במקצועה, אימא לשלושה ילדים וסבתא לנכד, אלמנה מזה 5 שנים חיה לבד בישוב קהילתי באזור השומרון.
פונה לטיפול בשל פחדים לא מוסברים,המופיעים בתדירות גבוהה,לפחות אחת לשבוע .
דבי פוחדת ממחסור,למרות שמבחינה כלכלית היא מסודרת,עבודתה מספקת לה מקור פרנסה יציב והיא מקבלת פיצויים בשל תאונת העבודה של בעלה מלפני 5 שנים.
בתה הגדולה נשואה,ושני בניה משרתים בצבא קבע.לטענתה מעולם לא הרגישה פחד,תמיד הייתה חזקה,אך מאז הקיץ-אחרי מלחמת לבנון השנייה,החלו פחדים לעלות. דבי אישה רצינית ועניינית,כמעט ואיננה משתפת ברגשות,נראה שהסיטואציה עצמה,לשבת כמטופלת מעוררת בה ביקורת עצמית ואולי אפילו מעט בושה.בתקופת המלחמה בנה הצעיר היה בשטח,ומבחינתה מהתקופה ההיא ועד עכשיו משהו בחוסן הפנימי שלה השתנה.
היא פנתה לטיפול הילינג כי היא זקוקה למילוי המצבר,וללמוד להירגע.
היא מבקשת ממני להתנסות בטיפול הילינג.
בבדיקה אנרגטית גיליתי כי חוויית המרחב האנרגטי שלה מאוד מצומצמת,ההילה שלה חסומה וכשאני מנסה להתקרב אני נתקלת כמו בחומה בצורה.
החלטתי להתחיל במדיטציה של אדמה,האפשרות להתחבר לאלמנט בסיסי ומייצב. עברנו בדמיון על פני מרחבים ושדות עד שאפשר היה לתת לאדמה לתמוך אותה,תודעתית.
כעבור מספר דקות דבי החלה להירגע,עיניה נרגעו ופניה התרככו, אגרופיה המכווצים השתחררו.התחלתי בסקירת הצ'אקרות ,אותם מרכזי אנרגיה הממוקמים על קו האמצע שלנו,כל מרכז כזה מפיץ תדר מסוים,שבו אינפורמציה רבה אודות סוג החסימה או חוסר האיזון.
באזור העין השלישית -הרגשתי עומס רב,ממש רעש, הדימוי שעלה לי היה של חדר מכונות ישן וחלוד,שכל מכונה מוציאה חריקה צורמנית.
צ'אקרת הגרון -הייתה מכווצת ונעולה.
צ'אקרת הלב -פלטה אנרגיה עדינה ונעימה, כמו שמש מאירה ומחממת,תיארתי לעצמי כי אצל דבי זהו המרכז הדומיננטי ,וכי הכוח המרפא שלה תלוי ביכולתה לאהוב.
אזור מקלעת השמש -היה עמוס מדי באנרגיה,תחושה של בערה שורפת עלה משם.
צ'אקרת המין -הייתה ריקה, תחושה של בור וקרירות,רציתי להביא למרכז זה מעט מין החמימות שאפיינה את אזור הלב.
וכשהגעתי לצ'אקרת הבסיס- התחושה שעלתה הייתה מאוד קשה,עלה בי מראה של צוקים גבוהים ומחודדים,כאילו איזה מטפס הרים נתקע באמצע הדרך ולא יודע לאן להמשיך, מתחתיו תהום גדולה,והעלייה מעלה מסוכנת.ניסיתי לברר למה זקוק מטפס ההרים, והמסר היה שהוא מבקש מנוחה ומזון.ניסתי להרגיע את המטפס ולאפשר לו להתמקם בנוחות במקום בו הוא נמצא כרגע,ואז שוב הראש קרא לי, המון התנגדויות עלו, משפטים כמו "אם תנוחי עכשיו את תמותי ה ואף אחד לא ימצא אותך, אסור להישבר צריך להמשיך" וגם סוג של זלזול ולעג על כך שהמטפס מגלה סמני חולשה.בחרתי לחזור לאזור הראש ולהתחיל להתמודד עם מפעל המחשבות הקודחות שלה, עם הביקורת העצמית והצורך להיות בשליטה כל הזמן,ממש ניקיתי את המפעל הישן, והזרמתי אור תכלכל שקט ועדין לתוכו.
האזור התחיל לשנות את התדר עד שהתחושה הייתה שאנחנו מתחת למפל של מים עדינים ששוטפים אותה כמו מקלחת מטהרת.דבי התמסרה ואזור הבטן התחיל להגיב, אור חמים זרם לשם ולפתע ראיתי את דבי כמו ילדה קטנה שיושבת ליד שולחן מעץ ועל השולחן יש אוכל ,ולחם, והיא מעמיסה לצלחת ואוכלת בהנאה.בשלב הזה הגוף כולו נרגע, אנרגיה ויטלית התחילה לזרום ואפשר היה להניע אותה ברצף מהראש כלפי מטה.
הקפתי אותה באור החמים ובמים המנקים של המפל,וההרגשה הייתה שגם המטפס התחיל להירגע,להתבונן בנוף המרהיב שסביבו ועל השמיים והציפורים שמסביבו,כעבור כ-20 דקות התחלתי להחזיר את דבי למצב של ערנות רגילה,היא נראתה שלווה והמומה כאחד.
לדבריה כבר הרבה זמן לא חוותה כזה רוגע,אמנם בהתחלה היה לה קשה,אך בשלב מסוים הרגישה כאילו היא במקום אחר.דבי לא דיווחה על תחושות או מראות נוספים ואז שיתפתי אותה במה שקלטתי.
ראשית- יש סימני רעב וצורך בהזנה,המטפס שבקש מנוחה ומזון,הבטן הריקה ושולחן האוכל עם צלחת העמוסה.בקשתי לבחון את נושא התזונה הפיסית אך גם ההזנה הרגשית והרוחנית שהיא מספקת לעצמה.דבי הודתה כי היא אינה אוכלת מסודר,ובשל העבודה במשמרות היא מגלה לפעמים שיום שלם עבר מבלי שתכניס דבר לפיה.
בהקשר של ההזנה הרגשית היא לא הבינה כלל למה אני מתכוונת, הסברתי לדבי שיש לכבד את הצרכים הרצונות והמאווים של הגוף ולדאוג לספקם,כיוון שזהו הדלק שלנו.אם אין הזנה,המצבר מרוקן.מה למשל הגוף שלך מבקש ואת חוסכת ממנו, דבי מיד ענתה: "מגע,קרבה,אולי בן זוג".מאז מות בעלה דבי לא קיימה קשר אינטימי עם אדם אחר,ועולה בה לפעמים הרצון רק שהיא מרגישה על כך אשמה.(שוב הביקורת ומפעל המחשבות החלוד...)
שנית- סיפרתי לה על המטפס האמיץ והמותש, הוא (דמות גברית...שלא מפחדת מכלום) אך אין לה שום התחשבות בצרכיו,כשהוא מבקש מנוחה את לועגת לו...
איפה בחיים שלך את מכבדת את הצורך לנוח,ליהנות,להתמלא כדי להמשיך הלאה?
דבי מיד חייכה זה חיבר אותה למה שברנו עליו קודם.
שלישית-הגרון שלך חנוק, את לא משתפת ולא מדברת, הכול בפנים, מי בעולם יודע מה עובר עלייך? שוב חזרנו לבושה,זה נראה לה לא לעניין ל"קטר",אז מה אם קשה לי,צריך להמשיך הלאה.
עצרתי אותה בכדי שתבין כי הגוף מאותת לה לנוח מהמאמץ,הפחד מגיע כפי הנראה בכדי לעצור אותה מרדף ההתנהלות שסיגלה לעצמה, כעת הגיע הזמן להתייחס למנוחה, מילוי והנאה,ואני מאמינה כי אם תטפל בכך גם הפחד יירגע. דבי הבינה,עדיין העקשנות שבה ניסתה להתנגד אך היא שחררה אנחה כבדה ונשענה אחרוה על הכורסא, "אני מוכנה להתייחס לנושאים שהעלת בפני,זה נכון שאינני מרשה לעצמי אפילו לדבר על הקשיים שלי, מאז מות בעלי החלטתי להיות חזקה,והצלחתי להרים את המשפחה,כשהבן היה במלחמה הרגשתי שכול החששות והפחדים שלא העזתי להתייחס אליהם עלו,בעיקר פחדתי כי לא יהיו לי האמצעים לתמוך בילדים אם חלילה יקרה משהו,הרבה זמן שלא הרשתי לעצמי להשתחרר,יש לי מחזר רציני,אדם שאני מאוד מעריכה אך הראש פשוט לא נותן לי שקט,כל הזמן אני מבקרת את עצמי ומתרחקת.אני מבינה שעלי ללמוד לקבל את החלק בי שזקוק לתמיכה והזנה,אני אתייחס לעצמי ביתר כבוד".
הפחד במקרה הזה שירת אותה בכך שהוא לא איפשר לה להמשיך להתנהל באופן שבו ניהלה את חייה, הגיע זמנה להעניק גם לעצמה, בכדי שתוכל להמשיך את דרכה בצורה מאוזנת.
הכותב\ת הוא מצוות המרצים במכללה לרפואה הוליסטית ובבית הספר לרכיבה טיפולית 'סוסים ואנשים'. המאמר נמסר על ידי אתר ספיריט. http://www.spirit.co.il .האתר מיצג שני בתי ספר אשר פועלים תחת קורת גג אחת בכרכור, "המכללה לרפואה הוליסטית" ובית הספר "סוסים ואנשים" למטפלים ברכיבה.
מקור המאמר: www.Articles.co.il - מאמרים לשימוש חופשי
כלים שימושיים למאמר: פרסם את המאמר
 הדפס את המאמר
 שלח לחבר
 קישור ישיר למאמר
 פניה לכותב המאמר
 דווח מאמר בעייתי
|
