אמנם נכון שאחמדינג'אד עודנו תחת עיניה הבוחנות של מועצת הביטחון של האו"ם. הוא עדיין תחת עננת סנקציות כלכליות ופוליטיות. וארה"ב, מצידה, ממשיכה ומובילה קמפיין בינלאומי נגד מדיניות הגרעון של טהרן. אך למרות הכול, אחמדינג'אד עדיין כאן, עדיין איתנו, עדיין מהתל במדינות המערב. נשיא איראן, כך נראה, למד היטב את המהלכים האסטרטגיים שהובילה בזמנו צפון קוריאה; אותם צעדים שהביאו לגיבושה הסופי של הפצצה הגרעינית האסייתית. הוא למד את צעדי הריקוד, הבין את הקצב, וממשיך לצעוד בדרכו. בעיניו, כך נראה, "הזמן" ? הוא נקודת המפתח.
הגרעין כ"אמצעי למטרה"
מאז נכנס לכס הנשיאות, ראה אחמדינג'אד את מדיניות "ביטחון האנרגיה" כערך עליון. הוא הבין את אופי פרישת הכוחות במזרח התיכון, ניתח את התבססות האינטרסים הכלכליים של מדינות המזרח, ורכש לעצמו את החברים מסין ורוסיה, מעין "תעודת אחריות" לטווח ארוך. אך חשוב מכל: הוא עשה זאת בזמן.
והנה, לצד הסכנה הברורה שבמימוש השאיפות הטכנולוגיות בטהרן, נראה אפוא כי הגרעין האיראני הוא לא רק "המטרה" ? כי אם גם "האמצעי". הוא בבחינת צינור רחב ממדים אשר נועד לסייע בהפצת האידיאולוגיה של האיסלאם הרדיקלי; כלי שדרכו תמשיך איראן לבסס את כוחה, מעמדה, ויותר מזה, את רעיונותיה.
העמדות שמציג נשיא איראן לכל אורך דרכו, מצביעות על ראיית עולמו המגובשת. בצילן, מצטיירת התמונה לפיה איראן רואה עצמה כבעיצומו של מאבק דטרמיניסטי מול "המערב", מאבק שבו ניצבים להן זה נגד זה ? האסלאם ו"כוחות הכפירה שיש לשעבדם". עמדותיו של אחמדינג'אד, כפי שבאות לידי ביטוי בתקשורת, מקשות מאוד, בלשון המעטה, על כל פתח לדיאלוג עתידי דרכו תוכל איראן להגיע למשוואת הדו-קיום, לא רק עם ישראל ? כי עם המערב כולו.
ואכן, ההנהגה הנוכחית בטהרן הציבה לה למטרה לממש את החלום עליה היא מצהירה השקם וערב: תחייתה של האימפריה האסלאמית החדשה, אשר עתידה להיאבק נגד רעיונות הליברליזם, הדמוקרטיה, חופש הביטוי וזכויות האדם. אחמדינג'אד, כך נראה, אינו נלאה בחתירתו להפיץ את "המהפכה" מבית מדרשו של ח'ומייני, ולגייס את העם האיראני לשירות המשטר במדיניות הפנים ? נגד "גורמים חתרניים", וכך במדיניות החוץ ? במסגרת "ייצוא המהפכה".
"נאציזם איסלאמי"
רק ב-5 בספטמבר 2005, בנאומו בפני סטודנטים מצטיינים, הכריז הנשיא על נחישותו לטהר את האוניברסיטאות מ"תפיסות חילוניות וליברליות מיובאות", ובעצם כך מהתומכים בתפיסות אלה. "על הממשלה האיראנית", הוא אמר אז, "לשנות את מערכת הלימוד החילונית... אשר נתונה להשפעות ולתפיסה שחצנית החותרת להפיצן בחברה, מבלי להתחשב בזהות האיראנית".
חכמי הדת מקומיים ממשיכים ברוח זו ומוסיפים לדבר על "עליונות אומת האסלאם הנבחרת", תוך חינוך הדור הצעיר על ברכי תפיסת עולם הרואה בג'יהאד "מצוות עשה", שאין בה פשרות, עד להשלטת דת האסלאם ברחבי העולם כולו. את שאר בני האדם, יש לציין, הם מקטלגים כ"אויבי אללה" שאחד דינם ? הוצאה להורג.
על רקע זה, נדרשת הקהילה הבינלאומית לשלב ידיים, ולנקוט בעמדה ברורה. אל לנו להתעלם מהמצביעים על התעוררותה של איראן, כגרעין חדש של נאציזם אסלאמי. האתגר שעומד כיום בפני החברה המודרנית, הוא לא רק "אתגר ביטחוני", כי אם "אתגר רעיוני". מאבק קשה ומורכב נגד הפונדמנטליזם המוסלמי ומאמיניו העיוורים. מאבק נגד המפיצים, המוציאים לאור, והמבצעים.
יוסי עבדי הוא סטודנט למשפטים וממשל במרכז הבינתחומי הרצליה ויו"ר ארגון
YADI INTERNATIONAL ? Youth Active Diplomats for Israel
פורסם באתר אומדיה: http://www.omedia.co.il/
מקור המאמר: www.Articles.co.il - מאמרים לשימוש חופשי
כלים שימושיים למאמר: פרסם את המאמר
 הדפס את המאמר
 שלח לחבר
 קישור ישיר למאמר
 פניה לכותב המאמר
 דווח מאמר בעייתי
|
