החלטת הממשלה לקצץ רוחבית בתקציב המדינה מעוררת תמיהה, משום שמשמעותה תכנון לקוי של תקציב הממשלה. על מדינה לקבוע סדר עדיפויות ולקצץ בהתאם. התנהלות רוחבית, מצביעה דווקא על חוסר שליטה, על היעדר מחשבה, על עיוורון מערכתי. על קברניטי המדינה מוטלת החובה לייצג סדרי עדיפויות, כנעשה בכל משק בית ממוצע. עליהם להכריע היכן כן, והיכן לא. היכן נתפשר והיכן נתעקש. ואולם, נניח לזה הפעם, נניח כי הצדק עמם.
הנקודה המעניינת יותר בדיון על תקציב הממשלה, כמו תמיד, מגיעה מכיוון משרד הביטחון וצבא ההגנה לישראל. במסגרת זו, ראוי למקד את תשומת הלב, דווקא לתגובת קצינים בכירים במערכת, וליתר דיוק: לתגובתם הטיפוסית, האוטומטית, המיידית, הנחרצת.
רטוריקה מוכרת
עוד לא יבש הדיו על טיוטת הצעת הממשלה, וכבר מיהרו קצינים בכירים בצה"ל לחרוץ את דין הביטחון בישראל: "מה שעשוי להיפגע הוא נושא המילואים, האימונים וההצטיידות ? כל אותם דברים עליהם הוחלט לשים בצה"ל את הדגש השנה, לאור לקחי המלחמה". עם ההזהרה הזו ניסו הקצינים להוביל מערך הגנה כנגד כל ניסיון קיצוץ אפשרי.
תגובתו של הקצין הבכיר, כפי שצוטט באמצעי התקשורת, תמוהה בלשון ההמעטה. רק לאחרונה הוצגו המלצות ועדות התחקיר הפנימיות בצה"ל, ולקחי מלחמת לבנון השנייה רק עתה מעובדים למעשה. בסוריה משמיעים אט-אט קולות מלחמה, וההתרעות המודיעיניות אינן פוסלות את האפשרות כי אסד יפתח בחזית חדשה.
והנה, בא לו "גורם צבאי בכיר", ומזהיר את הממשלה, את ציבור ישראל, כי הקיצוץ בתקציב הביטחון יביא את צה"ל לפגוע בתוכנית העבודה, ויותר מזה: במרכיבים החיוניים ביותר בשמירה על ביטחון מדינת ישראל ואזרחיה. מכל תחומי הפעילות הרבים של צה"ל, מכל המסגרות התקציביות, מכל המערכות המשומנות, בחר אותו גורם בכיר לאיים כי צה"ל יבחר דווקא בתחומי המילואים, בתחומי האלחוט, הכוננות, ההכשרה, בכל אלה ? כדי לממש את ההפחתה התקציבית הצפויה.
וכאן נשאלת השאלה: בטרם יצאו לתקשורת גדודי גנרלים, אלופים וסגניהם, האם הם לא היו מודעים לעובדה כי בצה"ל ישנם תחומים אחרים בהם ניתן לקצץ ראשונה, וזאת על מנת שלא לפגוע במערך המילואים, באימונים ובכוננות?
האם לא סבורים אותם בכירים בצה"ל כי ניתן, בטרם תיגע ידינו במרכבי הביטחון המהותיים ביותר לביטחון ישראל, לקצץ את התקנים בעיתון "במחנה", למשל? או אולי לקצץ בתנאי השירות לחיילי הקבע? האם, בטרם יצאו לתקשורת, לא חשבו אותם בכירים כי ניתן להגדיל את גיל הפרישה מצה"ל, ובכך כדי לחסוך בתשלומים השוטפים (ואגב כך, להרוויח צבא מקצועי יותר)? האם באמת מערך האימונים, המילואים, הכוננות, הוא אכן הראשון ברשימת הקיצוצים?
האם אותם קצינים לא חשבו כי ניתן לקצץ , ולו מעט, בנספחים הצבאיים בחו"ל, בטרם נפגע בטנקים ובתחמושת? האם לא חשבו על אפשרות של הטסת תתי-אלופים ואלופים במחלקה רגילה, ולא במחלקת עסקים? האם הם לא חשבו, כך לדוגמה, כי בטרם נפגע בביטחון ישראל, נצמצם אולי את מספר ההטסות שמקיים חיל האוויר לטובת אלופי המטכ"ל? ומה עם האפשרות של צמצום מספר תקני האלופים? האם זה לא בא בחשבון?
האם אותם בכירים, לא חשבו כי בטרם נפגע בציוד, ניתן לצמצם במצבת כוח האדם, בביורוקרטיה, בקורסים שניתנים כצ'ופרים לחיילים מצטיינים? האם לא חשבו על אפשרות של קיצוץ מכסות תקני הלימודים בחו"ל, לצמצם את המחשבים הניידים לבעלי תפקידים שאינם חיוניים?
האם לא חשבו אותם הקצינים כי אפשר לצמצם במספר משלחות הקצינים לכנסים בינלאומיים לחו"ל, כנסים אשר חשיבותם קטנה ומפוקפקת? האם לא חשבו על האפשרות של הגבלת הדלק הצבאי שניתן לקצינים בכירים, דלק המשמש אותם לנסיעות פרטיות גם במהלך סופי השבוע? האם לא חשבו על האפשרות של איסור, גם אם זמני, בשימוש רכבי ב' לצורך נסיעות שטח פרטיות במהלך החופשות?
מדוע האיומים, מדוע האולטימאטום? ולמה הדבר דומה: למשפחה ממוצעת בעלת שלושה ילדים, הנמצאת מזה תקופה ארוכה במצב כלכלי רעוע. על פי אותו היגיון צבאי, בעוד המשפחה מחליטה לקצץ מיידית במזון ותרופות, היא דווקא ממשיכה לממן את שיעורי הפסנתר היקרים, ולתכנן במקביל חופשה אקזוטית בקריביים. האם בצה"ל אין סדרי עדיפויות? האם עלינו לקצץ בבריאות, בביטחון, בטרם נקצץ בשומן?
המסקנות המתבקשות
הגישה המאיימת שמציגים מידי שנה בכירי מערכת הביטחון, מביאה אותנו לשלוש מסקנות מרכזיות:
סרגל כלים של אומדיה
1. הציבור חדל מלהאמין למערכת הצבאית. הזהרות הבכירים, הפכו לסיסמאות ריקות מתוכן, סיסמאות שמחזקות את הרושם כי צה"ל אינו מוכן לרדת לכיסו, במקומות שמלאים ממילא.
2. אכן, יתכן בהחלט כי הצמצום התקציבי בתקופה הזו, אינו נוח לצה"ל. לבטח, הוא אינו נוח גם למשרדי הממשלה האחרים. אך יחד עם זאת, הצמרת הצבאית נדרשת לעשות הכל, בכדי לשמור על הביטחון השוטף, גם בתקציב מצומצם. הציבור מצפה מצה"ל, מקציניו, כי בטרם יפגעו בהערכויות החירום, הם יעשו מאמץ עליון כדי לייעל ולקצץ בשומנים, בטרם יגיעו לעצם.
3. מסקנות מלחמת לבנון השנייה עוסקות בדיוק באותה הטעות: עד אז, פגע צה"ל במרכיבים המהותיים, בהצטיידות, בנשק, באימונים, וזאת - לפני שנגע בשומנים. נראה כאילו דבר לא נלמד בעקבות המלחמה. באיומיהם, הופכים הקצינים הבכירים את הציבור הישראלי לבן-ערובה בקרב כנגד האוצר, בעוד הם ממשיכים לאיים בפגיעה בביטחוננו האישי, שלנו, של כולנו. חברים יקרים, יש גבול.
מאת: יוסי עבדי.
פורסם לראשונה באתר אומדיה: http://www.omedia.co.il/
מקור המאמר: www.Articles.co.il - מאמרים לשימוש חופשי
כלים שימושיים למאמר: פרסם את המאמר
 הדפס את המאמר
 שלח לחבר
 קישור ישיר למאמר
 פניה לכותב המאמר
 דווח מאמר בעייתי
|
