זרימה כזו דורשת אמון, להוריד את השליטה, ופשוט לאפשר לדברים להיות. אבל, זה מבהיל, ואנחנו בולמים, חוסמים את האנרגיה הטבעית מתוך פחדים.
הדרך שבה אנחנו "תוקעים את העקבים באדמה" היא בעזרת התמכרויות, או כמו שאני מעדיפה לקרוא להן ? חסמים.
ההבדל בין חסמים והתמכרויות הוא סמנטי, אבל יש לו הרבה משמעות בעיני. להתמכרות, יש קונוטציה של משהו שלא ניתן להמיר, סופי מידי. שיטת שניים עשר הצעדים לעבודה עם התמכרויות, מדגישה בדיוק מהסיבה הזו את המילה מכור, כדי להעמיק את התחושה שמדובר במשהו שתמיד אורב מעבר לפינה, שהוא לכל החיים. אני, מעדיפה להתייחס בדיוק לאותו עניין כאל חסם. יש סיבה שהבאנו אותו לתוך החיים (ודווקא את זה, ולא אחר) וכשמודעים לסיבות, מבינים מה החסמים האלה משרתים, אנחנו לא זקוקים להם יותר.
אני מכירה סיפורים (כולל שלי עצמי) שהם בגדר נס. על פעם אחת בלבד, של עצירה, בכדי להרגיש מה עולה, למה הבאנו עכשיו את החסם/התמכרות הזו לתוך החיים, ויותר לעולם לא צריכים להשתמש בו שוב כחסם, וגם לא בתחליפים.
לגרסתי, אי אפשר להגדיר התמכרות בדרך מדידה כלשהי. זה לא שמעבר לכמות מסוימת זו התמכרות, ומתחת לה, זה בסדר. התמכרות היא בעיני בעיקר הסחה, לעשות משהו, במקום משהו אחר, שאנחנו באמת רוצים, אבל פוחדים. זה כמו לעכב את המציאות, לטשטש אותה, ובכך להתחמק ממה שבתוכנו, מהיצירה שלנו, באשר היא.
רוב הדברים שמוגדרים כהתמכרויות, הם בבסיסם נפלאים, כשהם חלק אינטגרלי מהחיים. אוכל, שינה, עבודה, חברים, אינטרנט, יכולים להיות נהדרים, כשהם בזמנם, במקומם, ומתוך בחירה.
ניתן לעבוד סביב השעון על פרוייקט שמלהיב אותנו, זו לא תהיה התמכרות לעבודה, התשוקה נוכחת שם, הזרימה נמצאת שם, וזה נפלא. וורקהוליזם בדרגת התמכרות הוא עבודה שמטשטשת את היכולת להרגיש דברים שעולים מתוכנו, שגורמת לעקוף את הרצונות והתשוקות שלנו.
כלומר, ההבדל בין התמכרות ובין העניין האמיתי, הוא בעיקר תחושתי, לא כמותי. הסימן הברור ביותר הוא תחושה רעה לאחריו, תחושה ששוב עשינו את זה, שוב יותר מידי, שלא בזמן, ולא היינו אמורים.
אפשר להיות שעות בחיבור לאינטרנט, לשם דוגמא, מתוך הנאה, עניין, מפגש עם עצמנו ואחרים, או אפילו סתם לצורך ניקוי ראש בריא. זו הופכת להיות התמכרות כשנמצאים כאן במקום לעשות דברים אחרים, שבאמת מרגשים אותנו. כשמסרבים למפגשים עם העולם האמיתי לטובת זה הווירטואלי. כשקמים מהמחשב עם תחושה רעה, של יותר מידי זמן שבוזבז, סתם, וכאילו לא שלטנו בזה בכלל.
וחשוב בעיני לתת לפעמים לגיטימיות גם לחסמים כאלה. לזהות שאנחנו "כאילו" בחוסר חיבור עם עצמנו, ולקרוא לזה ניקוי ראש, הטענת מצברים. לקבל את הזמנים האלה בשמחה, שזו החוויה האידיאלית, ואם לא אז מתוך סלחנות ואהבה, ובוודאי שלא מתוך הלקאה עצמית ואשמה, שרק מגבירים את העניין.
אני פוגשת בסדנת דרך האמן המון אנשים שעוסקים באומנות ויצירה, ועובדים סביב השעון, תחת לחצים רגשיים מאד גבוהים, תוך התמודדות עם פחדים ושאר דברים שעולים. הם מסיימים פרוייקט כזה, והגוף והנפש דורשים זמן "זומביות". זו תקופה חיונית בעיני, של ניקוי התהליך שהיה, ואיסוף כוח לקראת הדבר הבא. ובמקום לשהות במקום הזה, בנחת, בקבלה, הם עושים בדיוק את אותם דברים, כלומר, כלום, אבל מרגישים אשמה נוראית, ובעצם נמצאים בכל הזמן הכל כך חיוני הזה בקושי ובייסורים.
מאד חשוב בעיני לאפשר תקופות כאלה, של מנוחה והטענה, תקופות שבהן אנחנו עושים דברים מיותרים, כי זה חשוב, כי זה חלק מהספירלה של ההתפתחות. ויחד עם זאת, לזהות את הזמן שבו צריך לאסוף את עצמנו, לעצור את ההתמכרויות, ולעשות את מה שאנחנו באמת רוצים.
הזמן הזה, לרוב קרוב מאד לדד ליין. זו תכונה אנושית שכיחה, לחכות עד סמוך לרגע האחרון ואז להסתער, וזה לרוב מה שיקרה, בין אם נרגיש אשמה קודם, ובין אם נרגיש טוב עם עצמנו.
כמה דברים שחשובים בעיני להתמודדות עם התמכרויות:
לאפשר לעצמנו להתבונן, להרגיש, למה אנחנו עושים את הדברים. פשוט לעצור רגע לפני ההתנפלות על המקרר, לפני שבורחים לשינה, לפני שמדליקים את הג'וינט. להקשיב לעצמנו, מה עולה שם, איזה פחד או ריק אנחנו מנסים לטשטש עכשיו. ההתבוננות הזו, מאפשרת שלא לעשות יותר את הדברים באופן אוטומטי, להתבונן בהם, קודם שהם קורים. ואם נזכרים בזה גם רגע אחרי, או שעה אחרי, לעצור בדיוק בזמן הזה.
בתוך ההקשבה הזו, הכי חשוב, שלא להיכנס למעגל הלקאה עצמית. ישבנו שעות ליד המחשב, למרות שהבטחנו לעצמנו שלא נעשה את זה היום, לא כי אנחנו חסרי אופי או בלתי רציניים. זו לעולם לא הסיבה. עשינו את זה בכדי שלא להרגיש משהו מאיים, לרוב מאד טוב: התחדשות, התחלה חדשה, לפעמים קטנטנה, לפעמים גדולה ומשנת חיים.
ההלקאה העצמית גורמת לכך שנכנסים ללופ אין סופי. אנחנו לא עומדים במגבלה שהצבנו, כועסים ומאוכזבים על עצמנו, וכפיצוי, מגבירים בדיוק את המקום שעליו הלקינו את עצמנו, את ההתמכרות. כי אם אנחנו כבר כל כך לא שווים, אז נתעלל בעצמנו עוד קצת, ננחם את עצמנו דרך מה שעושה לנו כל כך רע, אבל הוא גם מנחם.
בתקופה הסטודנטיאלית הקודמת שלי, בין השאר מכרתי סנדוויצ'ים לפרנסתי. לקח לנו זמן (לי ולשותפתי דאז) לזהות שיום ראשון הוא יום רע מאד למכירות, כולם התחילו דיאטה. ביום שני, היה שיפור, וכך בכל אחד מימי השבוע מכרנו יותר. יום חמישי היה שיאו של השבוע, כולם כבר שברו את הדיאטה, כעסו על עצמם, ואת הכעס והשנאה העצמית צריך לסתום באיזה שהיא דרך, אז אוכלים, מפצים. יוצא שעומדים במטרה יום, יומיים, אולי שלושה, ובשאר הימים מפצים בכמויות גדלות והולכות. ובשבוע הבא כבר נתחיל מחדש. כך שבעיני, דיאטה היא דרך בטוחה להשמנה.
ובכלל, דרך ההקשבה עדיפה בעיני תמיד על זו של ההימנעות. הגבלה מתוך משמעת, אפשרית חלק מהזמן, אבל לא לטווח הרחוק. במקום זה, אם אנחנו מצליחים להקשיב, לזהות על איזה צורך עונים עכשיו: האוכל, הסמים, יתר העבודה, טיפול אינטנסיבי באנשים אחרים, ועוד הרבה התמכרויות אחרות, נוכל להוציא אותם מהחיים, מתוך הבנה.
דוגמא מעולם אחר לגמרי היא בגידה. אפשר להחזיק את עצמנו בכוח כשעולים הצורך והרצון. להימנע כי זה לא נכון ולא מוסרי בעינינו. זה לא יחזיק לאורך זמן, ואם כן, במחיר תסכול והחמצה שיתבטאו בתחומים אחרים (ויגררו התמכרויות שיאפשרו לנו לחסום את הרגשות האמיתיים) ואפשר לעצור, להגיד הכל בסדר, זה מה שעולה, לא עושים עם זה כלום בינתיים, אבל מרגישים, בלגיטימיות. וכשמבינים את המניעים העמוקים יותר, אפשר לפתור אותם, במקום להתנגד להם.
ובדיוק אותו דבר גם עם התמכרויות, כשמזהים במקום מה הן באות, לא צריך להלחם בהן, ואפשר להתפנות לדברים האמיתיים שעליהם הן באו לכסות.
מיכל גזית : מנחת סדנאות דרך האמן לפיתוח וביטוי היצירתיות, יועצת פסיכו-אסטרולוגית, עיתונאית וכותבת
טל: 03-6476495
מקור המאמר: www.Articles.co.il - מאמרים לשימוש חופשי
כלים שימושיים למאמר: פרסם את המאמר
 הדפס את המאמר
 שלח לחבר
 קישור ישיר למאמר
 פניה לכותב המאמר
 דווח מאמר בעייתי
|
