הנסיעה במונית, מרחוב ארלוזרוב בתל-אביב עד לביתי שבאזור שדרות רוטשילד, נמשכה כעשר דקות. ובמהלכן השמיע הנהג הצעיר מעין מונולוג מצמרר. הוא סיפר לאשתו בטלפון הסלולארי איך "הסתלקתי משם." ואני עדה אילמת במושב האחורי. רק כשנזכרה המילה "הקרנות" תפסתי בבירור שהצעיר מדבר על בריחה מהמחלקה האונקולוגית. שמדובר בסרטן.
הוא חזר והסביר בכעס: "לא יכולתי להישאר שם.ובסוף הרופא הרשה לי לצאת. אני לא יכול להתאשפז בין כל הגוססים במחלקה הזאת ולחטוף דיכאון. למה אני צריך להישאר בין מלא אנשים מסכנים וגוססים. את מבינה איזה ייאוש זה?"
אשתו כנראה חלקה עליו, התנגדה להסתלקותו מהאשפוז. והוא חזר שוב ושוב על ההסבר. אני מצטטת את הבחור על סמך זכרוני (הטרי). במונולוג שלו אפשר למצוא קשת של תגובות מוכרות לאחר שהשמיים נופלים על כל חולה סרטן: זעם, התרסה, ניסיונות הכחשה נואשים. וכן גם מאמץ להמשיך ב"עסקים כרגיל", לגונן על הילדים, ולהיבדל מ"אגף הסרטן". לא להתערבב בין מסורטנים אחרים. להישמר כמובן מרחמים ולהרגיע היסטריה בסביבה הקרובה. ובהמשך המונולוג נשמעו, כצפוי, גם הדיבורים המקאבריים. מה יקרה אם חלילה תתממש האפשרות הגרועה ביותר?...
"היו לי קצת בחילות אחרי הטיפול, אמר, ועכשיו אני בסדר. את רואה שחזרתי לעבוד. אולי עוד אספיק לקחת את הילדים להצגה. הם לא צריכים לדעת מכלום. לא, אני לא מרגיש רע. אבל הדבר המזופט הזה שהתיישב אצלי בגוף...תביני שאני לא יכול להישאר שם, בתוך הדיכאון של המחלקה. זה ממש לא מתאים לי להיות בין מסכנים וגוססים. אז אמרתי לדוקטור: אני לא נשאר פה! כבר התגברתי על הבחילות".
הבחור כחוש וקירח. לא ידעתי אם הקרחת שלו אופנתית, מאותן קרחות צעירות שממלאות את העיר, או שמא שערו נשר בעקבות הטיפולים. בהמשך הדרך הטון המתריס התחלף בנימה צינית, מקאברית. "אז במקרה הכי גרוע, המשיך, אעלה לשמיים ואכין שם מקום בשבילכם". ואז התפרצו, כנראה, סערת הרוח והשבר הגדול בצד השני של הקו. "תפסיקי עם זה, תפסיקי לבכות" הוא נזף בבת-שיחו. "תפסיקי עם הבכי הזה. הרי בסוף כולנו נגיע לשם ושמה עוד ניפגש. אז אני אחכה לכם שם, ואת תפסיקי לבכות".
הגענו לביתי, התנצלתי על ששמעתי שיחה כל כך אישית, איחלתי לצעיר הצלחה בהתמודדות, ושלא כדרכי חשפתי גילוי אישי. אולי נהג המונית יישאב טיפת עידוד מהגילוי.
הלוא זה ידוע שב"דיבור עם זר" {יש מושג כזה) אנשים נחשפים לעתים קרובות יותר מאשר בפני ידידיהם הקרובים. כך קורה, למשל, בשיחות הקלאסיות ברכבת המתפתחות בין ידידים לשעה. אותו "דיבור עם זר", אומרים מלומדים, ממלא שני צרכים סותרים: הצורך לדבר ולהיחשף והצורך להגן על פרטיותנו.
"גם אני הייתי שם", גיליתי "ויצאתי מזה.ומאז כבר עברו כמעט שש שנים".
ובעודי מתארגנת ליציאה מהמונית, שמעתי את התגובה. "תשמעי, המשיך הבחור בשיחה הטלפונית, יש לי פה נוסעת שגם היא הייתה שם, ויצאה מזה. את לא שומעת? אז למה את בוכה ?"...
מקור המאמר: www.Articles.co.il - מאמרים לשימוש חופשי
כלים שימושיים למאמר: פרסם את המאמר
 הדפס את המאמר
 שלח לחבר
 קישור ישיר למאמר
 פניה לכותב המאמר
 דווח מאמר בעייתי
|
