ע"א 1945/09 עזבון המנוחה סמניה מרווה ז"ל נ. המועצה האזורית מטה אשר,
ע"א 9154/09 עזבון המנוח פלוני אלמוני בן סימון ז"ל נ. שרותי בריאות כללית ואח'.
בפני כב' השופטים כב' המשנה לנשיאה, הש' ריבלין, השופט הנדל והשופט מלצר.
• ס' 5 לחוק ההתיישנות קובע כי התקופה שבה מתיישנת תביעה שלא הוגשה עליה תובענה (כשלא מדובר בעניין שבמקרקעין) הינה שבע שנים.
• ס' 10 חוק לחוק ההתיישנות קובע כי "בחישוב תקופת ההתיישנות לא יבוא במניין הזמן שבו עדיין לא מלאו לתובע שמונה-עשרה שנה". מכאן, שעל פי המצב החוקי הקיים כיום, תובע שניזוק בהיותו קטין, היינו, טרם הגיעו גיל 18, תביעתו תתיישן בהיותו בן 25 שנה.
• קטין שנפטר – יורשיו באים בנעליו, וזכאים להגיש בשמו את תביעתו כנגד המעוול.
• בפסק דין בערעורים הנ"ל, שניתן לאחרונה ע"י ביהמ"ש העליון, נידונה השאלה - האם ס' 10 לחוק ההתיישנות חל גם על יורשיו הבגירים של קטין שנפטר, בתביעות המוגשות על-ידם בשם עיזבונו של הקטין, ומכח היותם יורשיו.
• במקרים שהובאו לפתחו של ביהמ"ש העליון בערעורים הנ"ל, נידונה תביעת יורשיה של קטינה שטבעה למוות בגיל 4 ותביעת רשלנות רפואית שהגישו יורשיו של קטין, שנפטר מספר שעות לאחר לידתו, כנגד שירותי בריאות כללית. בתי המשפט המחוזיים דחו את התביעות על הסף מאחר והוגשו למעלה משבע שנים ממועד האירועים נשוא התובענות.
• המערערים (התובעים), יורשי הקטינים טענו בערעורם, בין היתר, כי מאחר שלעיזבון אין עילת תביעה עצמאית, אלא עילתו מורכבת מאותן זכויות וחובות שעמדו למנוח בעת פטירתו, הרי שמדובר בתביעת תחלוף במהותה, הניזונה מהזכויות והחובות שהיו לקטינים שנפטרו, לרבות ההגנות הדיוניות שעמדו להם כלפי המזיק – קרי, הארכת תקופת ההתיישנות מכח ס' 10 הנ"ל.
• המשיבים (הנתבעים) טענו כי אין תחולה לסעיף 10 הנ"ל היות ויורשיהם המנוחים, הוריהם, לא היו קטינים במועד הפטירה.
• השאלה התעוררה, כפי שציין ביהמ"ש העליון, כיוון שמבחינה מהותית תביעת העיזבון (על ידי היורשים) היא תביעתו של המנוח, ואין היא מהווה תביעה של היורשים עצמם. הנזק הנתבע הוא זה שנגרם למנוח, ועילת התביעה היא עילתו של המנוח שעברה ליורשיו.
• ביהמ"ש העליון קבע, פה אחד, כי הזכות הניתנת לקטין, לפיה תחושב תקופת ההתיישנות לגביו רק עם הגיעו לגיל 18, היא זכות העומדת לקטין הנמצא בחיים ולא לעיזבונו וליורשיו ומכאן שתביעת עיזבון הקטינים התיישנה תוך שבע שנים ממקרה הארועים נשוא התביעה.
• כאמור לעיל שני המקרים שנידונו בקטינים שנפטרו מידית לאחר הארוע נשוא התובענה. ואולם ישנם מקרים בהם קטין שנפגע נפטר מספר שנים לאחר הארוע בגינו נפטר. לדוגמא, לא אחת בתיקי רשלנות רפואית בגין תביעות מיילדות, עקב רשלנות רפואית בלידה נגרם לקטין נזק גופני קשה, שיתוק מוחין וכד', דבר שגורם לקיצור בתוחלת חייו והוא נפטר מספר שנים לאחר לידתו. מתי מתחיל, בסיטואציה מעין זו, בה הקטין נפטר, מרוץ תקופת ההתיישנות לתביעת העיזבון, הוריו בד"כ – החל ממועד הלידה (או ארוע אחר בגינו נפגע קטין) או ממועד פטירת הקטין.
• כב' השופט הנדל, מצא לנכון להתייחס בפסק הדין לסיטואציה זו וציין כי לדעתו ההורים יוכלו להגיש תביעה שהושהתה בשל היות הניזוק קטין, במשך שבע שנים מן היום שבו נסבה הזכות אליהם עקב פטירתו, היינו, מיום פטירת הקטין, מאחר ו"שעון ההתיישנות" הוקפא בשל היותו קטין עד למותו.
• ראוי לזכור בעניין זה את הוראת ס' 18 לחוק ההתיישנות הקובעת: "לעניין חישוב תקופת ההתיישנות אין נפקא מינה אם הזכות נתבעת על ידי הזכאי המקורי או על ידי חליפו או אם הזכות נתבעת נגד החייב המקורי או נגד חליפו, ובלבד שאם נסבה הזכות בדרך ירושה, לא תסתיים תקופת ההתיישנות לפני שעברה לפחות שנה אחת מן היום שבו נסבה הזכות".
• תקופה זו של שנה, מהווה תקופה מינימלית להגשת התובענה –"הטבה" זו נוגעת לחליפו של תובע כאשר תקופת ההתיישנות כבר החלה ונותרה ממנה פחות משנה. לדוגמה, מצב בו תובע שהינו בגיר נפטר שש שנים ומחצה מיום היווצרות העילה, או מקרה שבו העילה נוצרה עם הלידה והניזוק נפטר בגיל 24 ומחצה. הסיפא של הסעיף מקלה על החליף, ומאפשרת לו לתבוע במשך שנה שלמה.
• לפיכך, מסכם כב' השופט הנדל: תקופת ההתיישנות המרבית היא 7 שנים – למשל כאשר הקטין נפטר במהלך קטינותו. במצב בו הקטין נפטר לאחר שהגיע לבגרות אך טרם הסתיימה תקופת ההתיישנות כלפיו, אורך תקופת ההתיישנות של היורש יהא זהה לתקופת ההתיישנות שנותרה לקטין לו היה נשאר בחיים, אך בכל מקרה לא תהא פחותה משנה.
• נציין כי כב' השופט מלצר הסכים להערות כב' השופט הנדל כמובא בס' 11-14 דלעיל, אמנם הדברים נאמרו באוביטר ולא "רציו" אך יש להניח כי יהיה להן משקל רב בפסיקת בתי המשפט בערכאות השונות.
מקור המאמר: www.Articles.co.il - מאמרים לשימוש חופשי
|
כלים שימושיים למאמר: |



