הלכתי לטיול עם הכלבה, איימי כלבה מקסימה, שנכנסה לחיינו לפני חודש. כשמטיילים עם הכלב פוגשים אנשים. יש את אלה שמאד אוהבים כלבים, מיד מחבקים אותך אל חיקם. אין מבחני קבלה, כל מה שצריך זה כלב. הם פותחים איתך בשיחה, מלטפים את הכלבה, נפרדים בחיוך: "נפגש בגינה". יש את אלה, שמסננים את המשפט הקבוע: "הבאת כלב לילדים ואת מטיילת איתו"?
נכון, אייל מגיל 7 רוצה כלב, היום הוא בן 11, וזו חלק מהסיבה שאימצנו את איימי. נועה מצד שני, פוחדת מכלבים וזו הייתה סיבה נוספת. עוד סיבה לצעד הזה, היא החיפוש שלי אחר מושלמות. אני מודה אני פרפקציוניסטית, רודפת אחר מושלמות.
העניין הוא כזה, הבאנו כלב, כי:
• חשבתי שחשוב שילדים יגדלו יחד עם בעל חיים.
• חשבתי שאפשר לפתח ביטחון עצמי כשגדלים בבית עם חיית מחמד.
• חשבתי שכלב יוסיף שמחה לחיינו.
• ורציתי שהמשפחה שלנו תהיה משפחה מושלמת.
לא היה לי עניין ללמד את הילדים שלי אחריות, דרך הצורך לטייל עם הכלב. אייל שלי, לוקח על עצמו אחריות, לעיתים הוא שם על כתפיו אחריות שלא לצורך. בטח שלא ציפיתי שנועה תתגבר על הפחד שלה, באופן מיידי תהפוך את עורה ותרגיש בנח לטייל עם כלבה, שכמעט בגודל שלה. וכשהיא קופצת היא ממש יכולה להבהיל.
כלבה יש, ובתמונות החיים נראים מושלמים. משפחה זוג הורים, שני ילדים בן ובת, כלבה, גרים בבנימינה – תמונה מושלמת. העניין עם מושלמות שהיא רגעית, בדיוק כמו שביעות רצון ואושר.
הרגעים האלה:
• שנועה מתיישבת ליד איימי, מלטפת אותה באהבה גדולה.
• שאייל ונועה ממהרים להיכנס הביתה, מתרגשים. מבחוץ הם מודעים, "איימי, זה אנחנו". מתוך התחשבות ורצון שהיא לא תיבהל.
• הרגעים בהם איימי מקפצת לעברי, דוחפת את אפה, ומבקשת ליטופים.
מאחורי הרגעים האלה, מסתתרים החיים, החיים החלק הזה שאין בו שום דבר סקסי מרגש ומשמח, כן החלק הזה שקוראים לו שיגרה.
המשימות הקטנות שהתווספו בגלל הכלבה:
• להתעורר מוקדם, כדי לטייל עם הכלבה.
• הרעש הזה שהיא עושה בלילה, מסתובבת, מתגרדת, אוכלת שותה.
• ללכת לווטרינר, לתת לכלבה אנטיביוטיקה. היא כמובן מסרבת, כן ניסינו להחביא את הכדור בתוך נקניקיה. חוש הריח שלה מפותח והיא כמובן יורקת את הכדור אחרי שאכלה את הנקניקייה.
• לטייל עם הכלבה בצהריים, ועוד פעם בערב.
בעצם בשביל לחיות חיים מושלמים, צריך לעשות המון משימות קטנות, מעייפות משעממות שיצרו את האווירה הזו. לנקות, לסדר, לקנות, להכין, ללכת לדואר, לשלם חשבונות, לקבוע תור לרופא, ן מעגל כזה אין סופי, שחוזר על עצמו שוב ושוב של משימות משעממות. יש גם את המשימות המורכבות יותר, אלא שהופכות ממשימות טכניות למשימות רגשיות:
• איש שירות שמסרב לאפשר לך לסיים את תקופת ההתקשרות בינך לבין החברה שהוא מייצג, כי זה המנגנון וזו הצפייה ממנו.
• לנהל משא ומתן עם בן הזוג מי עושה מה? או במילים אחרות מתי כבר תיזרוק את העיתונים הישנים לפח המחזור?
• להגיד לילדים מה לעשות, בתקווה שזה יתאים להם עכשיו. למשל ללכת לישון כי הם קמו בשש וחצי ועכשיו כבר עשר ואני ממש זקוקה לפרטיות.
אנחנו מחפשים אחרי האושר, השמחה, שביעות הרצון. רוצים איכות חיים, הפער הזה בין כמות ההשקעה הנדרשת כדי להגיע לרגעים הקטנים האלה, הוא זה שמרחיק אותנו משם.
כמעט שכחתי לציין, אין כזה דבר מושלמות, אף אחד לא מושלם, לכולנו חסרונות ויתרונות. אנחנו מושלמים בחוסר המושלמות שלנו.
אישה, עצמאית, אימא. מילה שמרגשת אותי זו הצלחה, ויש לי תשוקה להצלחה. סקרנית לומדת ומלמדת. המקצוע שלי הוא הדרכה. הנישה שלי היא נשים בכל הסיטואציות של הבית והקריירה. http://www.facebook.com/MichalGolden www.michalgolden.com אפשר למצוא אותי ב- 054-9203084
מקור המאמר: www.Articles.co.il - מאמרים לשימוש חופשי
כלים שימושיים למאמר: פרסם את המאמר
 הדפס את המאמר
 שלח לחבר
 קישור ישיר למאמר
 פניה לכותב המאמר
 דווח מאמר בעייתי
|
